לא הג'נוסייד שלנו
הוליווד מזדהה, ארגונים יהודיים לוחצים להתערב - וכאן בארץ מסתפקים בכליאת הפליטים הסודנים
היכן אפשר למצוא את ג'ורג' קלוני, מאט דיימון ואנג'לינה ג'ולי משתפים פעולה? לא, לא בסרט חדש, אלא בקמפיין סקסי הרבה פחות - אך בוער הרבה יותר. אתמול צוין ברחבי העולם יום הזדהות בינלאומי עם דרפור, אירוע שמוציא מליונים לעצרות ולהפגנות. המשבר בדרפור הוא אחד הנושאים הפוליטיים-חברתיים הכי פופולאריים היום בארצות-הברית, מאותן סוגיות נדירות שמצליחות להביא לשולחן אחד את כל קצות הקשת, בבחינת: וגר רפובליקני עם דמוקרט, ובראד פיט עם אלי ויזל ירבץ.
זה כשלוש שנים משתוללת בחבל דרפור שבסודן השמדת עם במימדים שלא זכורים מאז הג'נוסייד ברואנדה. הממשלה המוסלמית של סודן, בסיוען של מליציות מוסלמיות-ערביות (המכונות ג'אנג'וויד), מנהלת מלחמת חורמה במורדים בדרום המדינה, שטוענים נגד אפליה של השלטון המרכזי. אזורים אלה מאוכלסים בשבטים אפריקאיים-שחורים, ומלחמת הדת והתרבויות גלשה מזמן מעימות בין כוחות מזוינים לשואה של ממש: כוחות המשטר ונאמניהם רצחו בזדון מאות אלפי סודנים תמימים, אנסו באופן שיטתי נשים וילדות, העלו באש אזורי מחייה שלמים והפכו כשני מליון איש לפליטים. וזה עדיין נמשך.
אנטוניו גוטרס, הנציב העליון לענייני פליטים של האו"ם, הגדיר את המצב בסודן כ"משבר ההומניטרי הגדול והסבוך ביותר בעולם". הניסיונות הבלתי פוסקים להשכין שלום בין הכוחות הניצים הצליח באופן מוגבל. החלטה שהתקבלה בשבועות האחרונים במועצת הביטחון, אודות שיגור כוחות או"ם לאזור, נתקלת בינתיים בהתנגדות מצד הממשל הסודני.
לפיל הזה יש גם נקודה יהודית. קלוני וג'ולי אמנם רתמו למאבק את שמם (וגם זכו - למה להכחיש - בכיסוי מפרגן במשדרי החדשות), אבל מי שעושה את העבודה האמיתית מאחורי הקלעים הם ארגונים שונים, חלק גדול ומרכזי בהם - הארגונים היהודיים בארצות-הברית. ארגוני הסיוע תורמים בצד ההומניטרי, הארגונים הפוליטיים עוסקים בלובינג אצל ראשי השלטון בצורך להתערב בנעשה, ואילו הארגונים הדתיים השונים משתמשים בכוח הקהילתי כאמצעי ליצירת לחץ על ממשלת סודן. גם ארגוני הסטודנטים היהודיים העמידו את הנושא בראש סדר היום שלהם, ועוסקים בקדחתנות בארגון הפגנות ועצרות הזדהות, שיגור עצומות וגיוס תרומות.
כל זה לא מקרי: מאז ומעולם ראו עצמם הארגונים היהודיים בארצות-הברית כשומרי הסף של זכויות האדם והאזרח, זאת כמובן לאור ההיסטוריה המרה של העם היהודי כקורבן של גזענות ודעות קדומות. מהות הזהות היהודית - כך לפחות סבורים היהודים האמריקנים - היא החתירה המתמדת למען צדק חברתי אבסולוטי, או "תיקון עולם", כפי שהם אוהבים לומר שם. ואם תיקון העולם הזה דורש התערבות בג'נוסייד בצדו השני של העולם, אזי העולם היהודי בארצות-הברית עוזב הכל ומתגייס.
ואצלנו? אצלנו כמובן לאיש לא אכפת. לנו יש דברים בוערים יותר על הראש, ובכלל, מה זה קשור אלינו? אז זהו, מתברר שדווקא כן קשור, ובאופן הכי ישיר: גם אלינו הגיעה הבעיה הסודנית, בדמותם של כ-200 פליטים שאיכשהו חצו את ארצם ואחר-כך את מצרים, בניסיון להגיע לחוף מבטחים. האומללים האלה הצליחו אפילו לעבור את הגבול הדרומי שלנו, אבל במקום שמדינת היהודים תחבק אותם ותעניק להם מקלט אוטומטי, רובם נמצאים היום מאחורי סורג ובריח במתקני כליאה שונים. חוק דרקוני מתיר לכלוא אנשים שהסתננו ממדינות אויב, עד שאפשר יהיה לגרש אותם מפה - בתנאי שיהיה מי שמוכן לקבלם. חלקם נמצאים בכלא כבר יותר משנה, אבל ברמת הפרינציפ החוקי, זה יכול להיות גם לנצח.
כמה צדיקים נרתמו לסייע: נציבות הפליטים של האו"ם בישראל מנסה לאתר מדינה שלישית עבור הסודנים. עד אז, מוקד סיוע לעובדים זרים, יחד עם הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב, הינדסו פיתרון זמני - לשכן אותם בקיבוצים ובמושבים. בינתיים שוחררו מכלאם כמה ברי מזל, והשאר עדיין מחכים - בעיקר מסיבות ביורוקרטיות - מאחורי חומות של תקווה. עם קצת רצון טוב, גם הם יוכלו לצאת - אבל השאלה מה יקרה איתם לאורך זמן, תלויה עדיין באוויר.
במצב אופטימלי, אולי הייתה ישראל מוכנה לתת מחסה לאותם 200 אומללים, אף שהם נתיניה של מדינת אויב. אבל מדינת ישראל חדלה כבר מזמן לשאוף לאופטימליות. ולפני שהקוראים קופצים לטעון שאף מדינה אינה מאפשרת לפליטים ממדינות אויב להיכנס לתחומה, הנה דוגמה אחת היסטורית שמוכיחה את ההפך: בזמן מלחמת העולם השנייה, הסכימה בריטניה לקלוט פליטים למרות שהיו נתינים של האויבת הגדולה שלה, גרמניה. טוב, התנאים אז היו שונים לגמרי: אותם פליטים גרמנים היו, לגמרי לא במקרה, יהודים.
צילום: רעות חפץ
מומלצים
