שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חייו ומותו של גיבור

    בספרם "השיבה מסרפיאום" מגוללים נורית אשכנזי וברוך נבו את סיפורו הטראגי של אסא קדמוני, שבעזרת רובה אחד וכמה רימונים, עצר במלחמת יום כיפור גדוד מצרי שכיתר קומץ צנחנים. קדמוני קיבל על כך את עיטור הגבורה, אך לא התאושש מהקרב לעולם

    באוקטובר 1973 התחולל קרב סרפיאום. כשחוקרי ענף ההיסטוריה של צה"ל ניגשו לשחזור הקרב ההוא, לא האמינו תחילה שהדברים אכן התרחשו: אדם בודד, עם רובה אחד וכמה רימונים, עצר באש גדוד מצרי שכיתר קומץ צנחנים בכפר ממערב לתעלת סואץ. אסא קדמוני, החייל האמיץ, זכה על כך לעיטור הגבורה.

     

    בספרם "השיבה מסרפיאום" ("ספרית מעריב") מגוללים נורית אשכנזי ופרופ' ברוך נבו את סיפורו הטראגי של אסא קדמוני - קצין מבריק שנועד לגדולות, אך מת לפני שבע שנים בודד, נשכח ועצוב. קטעים נרחבים מתוך יומנו האישי של קדמוני, מופיעים בספר. בפרק שלפניכם, מתאר קדמוני שלב אחר שלב את הקרב הנורא - הקרב ממנו חזר שלם בגופו, אך שבור בנפשו.

     


    קדמוני כחייל. "נשארתי לבדי מול המשאית המתקרבת"

     

    השיבה מסרפיאום

    "אני יודע שלפנינו, מימיננו ומשמאלנו מתחם מצרי ענק, מאויש. מאיפה אני יודע? אני בעצמי לא יודע מאיפה אני יודע. אבל אני חש את זה מבפנים. אנחנו רואים מעט מאוד מצרים, אבל ברור לי לחלוטין שהם שם במאותיהם.

     

    איך משכנעים עכשיו את דן לסגת? אני מראה לדן את הבונקרים, את רשתות ההסוואה, מצדנו ולפנינו, בטווח של שש מאות או שבע מאות מטרים, את המבנה בן שלוש הקומות על ראש הגבעה 1,500 מטר מאיתנו – ללא ספק המפקדה, ואת תנועת החיילים המצרים וכלי הרכב, כחצי קילומטר צפונה מאיתנו, חוצים את המסילה ממערב למזרח. אם הם היו בנסיגה, בבריחה, היו צריכים לנוע הפוך כלומר, לכיוון קהיר. אני יודע בבירור שהמצרים אורבים בעמדות שבינינו לבין הכפר, ובבונקרים שמעל הכפר. זו מלכודת.

     

    בארי, בצר, יהודאי ואני אומרים לדן שאין לנו מה לחפש שם. הם גדולים עלינו ומחכים לנו. דן מהסס. אני קורא את המחשבות שלו. הפקודה שקיבל מהמח"ט

    ברורה: לנוע צפונה לכיוון איסמעיליה, לבצע פטרול אלים, לפגוש את המצרים הרחק ככל האפשר מאזור הצליחה, לתפוס אותם לפני שיתארגנו להתקפת נגד, לפני שינועו לעבר ראש הגשר. ומה עשינו עד עכשיו? נסענו רק שבעה קילומטר, שום אקשן, איך הוא יסביר למח"ט את הנסיגה? איך יסביר לעצמו שכאן, על הגבעה הזו, בלי קרב, בלי נפגע אחד, הוא מסיים את הפטרול? על סמך ניחושים של קציני המטה שלו? על סמך תחושות בטן של הקמ"ן השני שלו? במתלה ב-1956 הוא הימר על חייו, נסע בזחל"ם קדימה אל תוך האש, הוציא משם פצועים, חזר בעצמו שלם וקיבל צל"ש. למה לא לנסות שוב?

     

    ...דן יורד מהדיונה, עולה לטנק ומנחה אותו לירות במטרות מזדמנות בכפר ומעליו. הטנק יורה והמצרים לא מגיבים. דן יורד מהטנק ומחליט לא להמתין יותר. לא לארטילריה שלא מגיעה, לא לטנק שפרס זחל ולא לקצינים שלו שמשוכנעים שמדובר במלכודת מוות. הוא מחליט להמר על כך שהיריב שלו יברח, עולה לזחל"ם שלו, מורה להשאיר שני זחל"מים עם הטנק התקוע ופוקד על יתרת השיירה לנוע קדימה. בלי ארטילריה, עם כוח אש של טנק אחד בלבד. אנחנו עולים לזחל אחרי דן. בֶּנְצוּר הנהג – אותו בנצור שנכנס למיתולוגיה של הצנחנים עם הקריאה המפורסמת של מוטה גור בכניסה להר הבית במלחמת ששת הימים: בנצור סע – מכניס לראשון, ואני מתיישב על המקלע 0.3, מסדר סביבי כמה ארגזי תחמושת, ויודע בביטחון מלא שגורלנו נחרץ. עבור אחדים מאיתנו זו הנסיעה האחרונה בחיים. השאלה היא רק עבור מי...

     

    הטנק מתחיל לנוע בירידה לכפר ואחרי חמישה מטר חוטף סאגר בצריח. להבת אש פורצת ממנו, ואני מספיק לראות את הנהג מחלץ את עצמו מתחת לטנק ועוד מישהו קופץ מהצריח הבוער. אנחנו עוברים את הטנק, כשאש תופת נפתחת עלינו משלושה כיוונים, וטיל סאגר דוהר ישר אלינו. כדור האש מתקרב במהירות. בנצור מבחין בו, לוחץ גז ושובר ימינה. הטיל מחטיא ומתפוצץ מאחורינו. אני מנסה להחזיר אש, אבל הירי מגיע מכל הצדדים ומכל הכיוונים. אנחנו ממשיכים לנוע קדימה, כשמאחורינו נשארים הזחל"מים האחרים. גם הם מותקפים. גם הם נלחמים על חייהם כל אחד במקומו. איתנו נעים רק שני זחל"מים – של רייניץ ושל באדר.

     

    רשת הקשר הגדודית מוצפת בצעקות. בלגן גדול ואנחנו ממשיכים לדהור קדימה תחת אש אל תוך הכפר. כשמגיעים לתחנת רכבת, דן פוקד על בנצור לעצור. הוא יורד מהזחל"ם, בעקבותיו עוד שישה או שבעה חבר'ה, ואומר לבנצור להמשיך קדימה, להסתובב חזרה איפה שאפשר, ולבוא שוב אליו.

     

    דן והאחרים רצים לחושות. אני רואה אותו מסמן לרייניץ ולבאדר להסתובב אחורנית ולסגת, ומספיק עוד לראות את הזחל"מים שלהם נעלמים לכיוון דרום, אחרי איזו דיונה. זהו זה. נשארנו לבדנו בכפר... אני נשאר עם בנצור ואודי בצר על הזחל"ם, נוסעים צפונה ומחפשים מקום להסתובב בפרסה.

     

    דן זיו מסמן לנו, ואנחנו מתקרבים עד אליו. בנצור מחנה את הזחל"ם צמוד לחושה לידו וכולנו מורידים כמה שיותר תחמושת. אני משתהה רגע, מחפש בתוך הבלגן של הציוד ומוצא רובה פ.נ. וכמה מחסניות. לוקח הכל איתי ומצטרף לדן ששולח אותי לכיוון צפון ואת אודי לכיוון דרום: תיערכו שם להגנה...

     

    ...אני מסתכל מסביב ורואה לידי בניין בן חדר אחד עם מרפסת מקורה, כמו סככה. רץ לשם, יורה במנעול, בועט בדלת, זורק פנימה תחמושת שהורדתי מהזחל"ם ועכשיו היא מכבידה עלי, ויוצא חזרה למרפסת. מצד צפון-מזרח מתקרבת משאית מצרית פתוחה עם איזה עשרים חיילים עליה, ששוטפים אותנו באש.

     

    אני מסתכל אחורה לדן, עשרים מטר מדרום לי, ורואה שבארי נפגע ושוכב באמצע הדרך. דן ופוכי, קצין הקשר, רכונים מעליו. המצרים ממשיכים לירות. כדורים פוגעים בקרקע לידם, וכדור שורט את דן במצח, עוד אחד ברגל, ועוד כדור נתקע בבארי שעל הקרקע. דן ופוכי עוזבים את בארי ונסוגים לאחת החושות. נשארתי לבדי מול המשאית המתקרבת. אני מרים את הרובה למותן ומתחיל לירות בודדת במשאית, המצרים ממשיכים להתקדם, והדופן הימנית יורה עלי.

     

    פתאום אני רואה שנזרקים כמה רימונים מכיוון הרמפה לעבר המשאית ומיד אחר כך קול מוכר וחביב של צרורות עוזי. סוף-סוף המשאית נעצרת. צעקות בערבית ויללות של פצועים מצרים. מי מהם שיכול – בורח לכיוון החושות ממזרח למסילה. על דופן המסילה ובתוכה שרועות גופות. המשאית המצרית נסוגה ברוורס כמה מטרים, אחר כך נעצרת ומשתתקת...

     

    ...מכיוון דרום-מזרח, צמוד למסילה, מתרוממים שלושה חיילים. אלה זורקי הרימונים. יבואו על הברכה... אני עושה להם סימן כנוס אלי: אני אסא, אני הפלר, אני שָאקי, ואני ישראל. שלושתם מהזחל"ם של רייניץ. הכירות קצרה ומיד אני מכניס אותם לעניינים: זאת וזאת גזרת האחריות שלנו. מדרום לנו המג"ד. אתה תצפה לכאן, אתה לכאן, וכו'. אני סופר בלב שוב ושוב – אנחנו פה בכפר ארבעה-עשר לוחמים. אחד כבר נפגע. המג"ד פצוע אבל מתפקד. אני יודע שהוא מתפקד ושומע אותו מדווח למח"ט שאנחנו מכותרים, וצריך לבוא לחלץ אותנו.

     

    השעה 12:30.

     

    אני נעמד בצומת דרכי עפר. יש לי כמה דקות של חסד עד שהמצרים יאתרו אותנו ויתחילו לעלות עלינו מכל המתחם. אני סוקר את כל השטח, מחליט מהיכן נשקפת יותר סכנה וממקם את הכוח הקטן שלי מאחורי קיר של בודקה בגובה מטר וחצי, וברוחב שני מטר. אני מחלק להם את הגזרה: שאקי את צד מזרח, מעבר למסילה ומעבר לרמפה, הפלר את הסמטה הצפונית – דרך המסילה – שנמצאת בשטח מת עבורי. הוא יצטרך להתרומם מדי פעם מעל הבודקה, לצפות ולירות בכל מי שינסה להגיע משם, וישראל צריך לכסות את הבית הדו-קומתי שנמצא כעשרים מטר לשמאלנו. אני עצמי אנסה לכסות את כל שלושת הכיוונים. דן והחוליה שלו כעשרים וחמישה מטר דרומית לי, כך שלפחות הצד הזה מוגן.

     

    תמונת המצב ברגע זה עגומה. ארבעה-עשר צנחנים בלבו של מתחם מצרי, לכודים ומוקפים על ידי מאות חיילים מצרים חמושים. איש מהם אינו יודע היכן נמצא שאר הכוח שיצא איתם לסיור. הקריאות בקשר לחילוץ לא נענו, ואין כל סימן לסיוע הארטילרי שביקשו. כמה זמן ייקח עד שהמצרים יגלו את גודלו האמיתי של הכוח שעומד מולם?

     

    אני מנצל עוד רגע של חסד לפני שהתופת תתחיל להשתולל, רץ לזחל"ם הנטוש, חמישה-עשר מטר ממני, אוסף עוד תחמושת ככל שאני יכול, שם שני טילי לאו תחת הזרועות ורץ חזרה לבלקון שלי. שם אני מוצא, להפתעתי, חייל מקופל באחת הפינות, רועד בכל הגוף.

     

    "אני דוד, מישהו שלח אותי אליך לתגבורת."

     

    "באיזה כלי אתה רגיל לירות, דוד?"

     

    "באף כלי, המפקד."

     

    "איפה הנשק שלך?"

     

    "נעלם, המפקד."

     

    "זורק רימון?"

     

    "בפעם האחרונה לפני עשר שנים בטירונות נהגי תובלה, המפקד."

     

    אני מנחה את דוד להישאר בבלקון בכל תנאי, יָשוב כפי שהוא, ומטיל עליו משימות: לארגן את מאגר התחמושת הקטן שלנו לפי סוגים, לסדר את הרימונים, ולהכין לי מחסניות מלאות. "אתה תצטרך לפרוק לי מחסניות ריקות מהנשק ולטעון לי מלאות מוכנות," אני מסביר לו, "היד שלי נכה קצת ואני לא עושה את זה מספיק מהר. חושב שתוכל לעשות את זה?" דוד מוכן לנסות.

     

    הסתיימו ההכנות. הגיע זמן האמת. הגיע הזמן להילחם. אם נישאר כולנו במחסה, המצרים יגיעו תוך דקות לכל העמדות השולטות, יתאמו ביניהם כוחות ויסגרו עלינו מכל הכיוונים. צריך לתפוס אותם תוך כדי התנועה שלהם.יוצא מהבלקון ופוסע אל השטח הפתוח. איפה אתם, אחי המצרים?

     

    כמו בתשובה לשאלה הרטורית, בבת אחת נפתחת אש משני מקורות ירי. אחד, מהבית הדו-קומתי. נצנוץ של מתכת בשמש קורץ מהחלון הימני בקומה השנייה. זה מספיק לי. אני מביא את הכוונת למרכז החלון ושולח שני כדורים. עוד מעט יגיעו עוד מצרים לחלון, אבל בינתיים השתתק שם... מקור האש השני, מבנה עגול בצבע ורוד כהה, מין קרוסלה, שנמצא במרחק של כשמונים מטר לצפון-מזרח, מעבר למסילה. יש שם חוליה מצרית שיורה צרורות של 0.3 עלינו ועל חוליית דן, במין "תפירה" כזו, הלוך ושוב, כמו מאוורר שנע ימינה ושמאלה בקצב אחיד. אני מנסה חמש או שש יריות לכיוון. שום דבר. המבנה כנראה מאבן. המקלע ממשיך לרסס. אני נסוג שלושה מטר אחורה, לתוך המרפסת, לוקח טיל לאו, ומתחיל לחפש זווית טובה לירות אותו בקרוסלה.

     

    מצב לא פשוט. ביני ובין הקרוסלה, כמעט בקו ישר, שוכבת החוליה של הפלר. אם אסיט את הירי אפילו במילימטר, אני אפגע בחבר'ה ששוכבים מאחורי הבודקה. הפלר צועק לי להעביר אליו את הטיל. אני זורק את הצינור. הפלר קולט, פותח אותו במשיכה, מניח את הקצה הקדמי על הכתף של שאקי, מזקיף כוונות, משתהה שנייה ולוחץ על ההדק. בול. ענן אבק גדול עולה מהקרוסלה והמקלע משתתק, כשהאבק שוקע, אנחנו רואים שהחלק הימני של הקרוסלה מנותץ. כל הכבוד, הפלר.

    בינתיים מתחדש הירי מהחלונות הקומה השנייה של המבנה שממערב לנו. אני מוציא שני רימונים מהפאוץ'. אנחנו קרובים מאוד למבנה ואם אפספס – הרימון יכול להינתז מהקיר בחזרה אלינו. אני זורק רימון ראשון בלי להסיר את הנצרה, והוא נכנס בול לחלון. כעת היד כבר מכירה את התנועה הנכונה. אני מושך את הנצרה בשיניים וזורק שוב. גם הפעם הוא נכנס פנימה. פיצוץ. ואני יודע שהרווחנו שקט משם לכמה דקות.

     

    כל אותה העת ממשיך גם הכוח הקטן של דן זיו ללחום על חייו. דן מזמין כל הזמן ארטילריה. "אש על כוחותינו," הוא צועק שוב ושוב לתוך מכשיר הקשר, אבל כלום לא מגיע.

     

    צד אחד של המוח שלי עסוק בפעולה השוטפת, במה שקורה ברדיוס שקרוב אלי. הפעולות כמעט אוטומטיות. שגרה שמתחילה להיות מסוכנת. אין דבר מסוכן יותר מאויב חכם שיכול לצפות מראש את הצעד הבא שלך. אני יוצא מהבלקון לשטח הפתוח, רובה על הכתף, אצבע על ההדק וסוקר במהירות, ממזרח לצפון ולמערב, והפוך, את כל השטח סביב-סביב. סימן התנועה הקל ביותר, תזוזה של מילימטר, קרוב או רחוק, ואני מכוון את הרובה, אומד מרחק ולוחץ על ההדק.

     

    בתוך כל הפעולות המהירות שאני עושה, צד שני של המוח חושב על התמונה הכללית יותר. מה המבנה הכי מסוכן עבורנו כאן? אין ספק שזה הבניין הדו-קומתי עם החלונות והגג. אולי ננסה לכבוש אותו? ממילא ישראל ואני יורים וזורקים רימונים לחלונות, אז אולי עדיף כבר שניכנס פנימה? הבעיה היא שאין לי מושג קלוש כמה מצרים נמצאים בתוך הבניין. אני מחליט להתייעץ עם דן, צועק לשלישייה שלי ולדוד שתכף אחזור, ויוצא לכיוון. אני לא מספיק לעשות שני צעדים, וכדור אש עם שובל ארוך חולף על ידי במהירות עצומה, פוגע בזחל"ם שלפני ומרסק אותו. הלך הזחל"ם. זה היה אמצעי המילוט שלנו למקרה שלא תגיע תגבורת, למקרה שלא יגיע חילוץ ותיגמר לנו התחמושת. כעת אין לנו אפילו אותו. אנחנו נעולים.

     

    אני רץ לבודקה, כורע ברך ליד החוליה של הפלר, מביא להם קצת תחמושת, ומנסה לראות מאיזה גג יכולים לדפוק אותנו. אני מספר להם מה קרה אצל דן, חוזר לבלקון להחליף מחסנית, נותן לדוד את הרובה ומבקש ממנו לשַמֵן אותו. העוזי אצלי ביד. תוך כדי צעדה החוצה מהבלקון, אני שומע שמתחיל צרור של תת-מקלע ויודע מיד, בתוך תוכי, במאית שנייה, שהמצרים דפקו אותנו. זה לא קול של עוזי. וזה קול שבא מזווית שונה. הוא בא מעלי, ואני רואה את ה"תפירה" של הכדורים באבק, פוגעים בשורה ממערב למזרח, עולים מהאבק לישראל, מישראל להפלר, מהפלר לשאקי. אני מזנק לשטח הפתוח שביני לבין הבודקה, מתהפך על הגב, ולפני שהסיבוב מסתיים, יורה לכיוון הגג, ומספיק לראות כדור ננעץ בכתף בצבע חאקי. מיד אחרי זה אני מוציא רימון, שולף נצרה בשיניים, זורק על הגג, ועוד אחד לכיוון משוער של נתיב הבריחה.

     

    עדיין אין לי אפשרות לגשת לשלושת הפגועים. ייתכן שיש עוד מצרים על הגגות הסמוכים, והם מחכים לי. ממרחק של שבעה מטר, אני רואה שישראל מחורר כולו. מוטל חצי גוף עליון על הפלר. הפלר עצמו מחזיק את יד ימין על כתף שמאל שלו ומנסה לחסום דם. שאקי מהדק את המפשעה, כנראה חטף כדור או שניים ברגל. אני צועק להם לבדוק דופק אצל ישראל. הפלר שם אצבעות על הצוואר ומנענע לי בראש לשלילה. אין דופק.

     

    יש רק דרך אחת לברר אם יש עוד מצרים על הגגות או בסמטאות מאחור. לעשות להם פרובוקציה. אסא יוצא שוב לשטח הפתוח, וזורק רימונים על סמטאות אחוריות. משם הוא מזנק שוב לסמטת הדמים. כבר בכניסה הוא נתקל בשני מצרים. שנייה לפני שהכדורים פוגעים בו, הוא שולף רימון, חצי זורק חצי מגלגל אליהם, ושניהם מחוסלים.

     

    רק עכשיו הוא מרגיש דם בפה. לפחות שתי שיניים נשברו עד עכשיו ממשיכת הנצרות של הרימונים. עכשיו, אחרי שווידא שלא נשקפת סכנה מאחור, הוא יכול לגשת לשלישייה. הגופה של ישראל הושענה על הקיר. הפלר זקוק לחבישה רצינית. הוא קצת מטושטש, ואסא מראה לו את כיוון החושה של דן זיו מדרום להם. הפלר מצליח לצאת משם בזחילה. אסא עוקב אחריו עד שהוא מגיע לחושה של דן.

     

    נשארו רק שני לוחמים בחוליה הצפונית. אסא ושאקי. שאקי נפגע ברגל הימנית מתחת לברך, אבל מצליח לעצור את הדימום ורוצה להמשיך להילחם. אסא מזנק לבלקון כדי להביא לו כמה מחסניות משם ורואה שדוד נעלם ואין מי שיטען לו מחסניות. רק שאקי והוא. שניהם כעת החוליה הצפונית. כך התאדו באוויר התוכניות לכבוש את הבניין הדו-קומתי...

     

    ... אני עוזר לשאקי לקום, שנינו מרימים את התחמושת שעוד נשארה ליד הבודקה ובבלקון, משאירים את הגופה של ישראל במקומה, ותופסים חושה, עשרה מטר דרומה למקום שהיינו בו. ברור לי שהיוזמה עוברת למצרים. שאקי ואני סופרים תחמושת: שלושה רימונים, שלוש מחסניות עוזי, ושתי מחסניות רובה. זה כל מה שנשאר לנו.

     

    אני יודע שגם בחוליה של דן וגם בחוליה הדרומית המצב דומה ושומע את דן אומר למח"ט בקשר: אם החילוץ לא יגיע אלינו בדקות הקרובות כבר לא יהיה לכם את מי לחלץ...

     

    המצרים ממשיכים להתקדם לאורך הסמטאות. לאסא ולשאקי אין יותר רימונים. גם תחמושת כמעט ואין. מחסנית לכל אחד. המצב בשתי החוליות האחרות לא יותר טוב. הם כבר הורידו מהפצועים ומההרוגים כל כדור וכל רימון שהיה שם. השלב הבא זה קרב כידונים... כניעה לא עומדת על הפרק.

     

    אין שום סיכוי שהמצרים יכבדו דגל לבן שלנו אחרי שהרגנו להם כל כך הרבה אנשים, אני לבדי גמרתי עשרים מחסניות, רובן של רובה, רובן יריתי בבודדת למטרה מוגדרת, ואני כמובן לא הייתי היחיד שירה והרג. לא אני, לא דן זיו, לא אף אחד מהשנים-עשר שעוד חיים חושב בכלל על כניעה. ברור לנו גם שאין שום אפשרות לנסיגה, שלא לדבר על נסיגה עם הפצועים. בקשר הגדודי אנחנו שומעים שמצב כוחות המשנה האחרים שנמצאים מחוץ לכפר לא יותר טוב משלנו. כל כוח מנסה לשרוד.

     

    השעה עשרה לארבע. זו הפעם הראשונה שאני מציץ בשעון מאז שהתחיל הבלגן. איך זה יכול להיות? בשתים-עשרה וחצי דן הודיע למח"ט שאנחנו מכותרים ולי זה נראה כאילו עברה רבע שעה מאז... איבדתי כל תחושה של זמן. אני לא חש צמא, לא רעב, לא עייפות, אבל עובדה, עברו למעלה משלוש שעות...

     

    אני בודק שוב אם המחסנית האחרונה נעוצה כראוי בבית הבליעה. נשארה לי רק חצי מחסנית. פחות מעשרים כדורים. אני משחרר נצרה. הנה מגיע הקרב האחרון. אין בי שום חרדה. אני רק יודע שלא אמות בזול. אני עוזר לשאקי לתפוס פינה ולהתארגן לקראת המצרים, ותוך כדי כך מועך את כתפו לאות הוקרה לאיש אמיץ. אין צורך להחליף מילה. אני מתבונן לשמים, עננה קטנה מסתירה את פני השמש, משום מה נכנסת לי למוח מנגינה ואני מזמזם: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה / את אור היום הסתירו שמי העננה / זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא / ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה... האם זה מה שהרגישו הפרטיזנים וגיבורי המחתרת היהודית שנלחמו בגרמנים וידעו שזו שעתם האחרונה?

     

    המצרים מאוד קרובים כעת. יורים מכל עבר על החושה שלנו. אש כבדה ומדויקת. אני שומע אותם מעודדים זה את זה בצעקות בערבית. מישהו משתעל מעבר לקיר. זה יכול להיות רק חייל מצרי. הם כבר מאוד קרובים. אני לא מפחד. רק חסר סבלנות. מחכה כבר לקרב המגע האחרון שיתחיל עוד מעט.

     

    פתאום שומעים מדרום קול עמום וחדש בזירה. עוד שתיים-שלוש דקות, והקול הולך ומתחזק, הולך ומתברר. טנקים מגיעים מדרום. אם אלה טנקים מצריים – סוף הסיפור. הרי אין לנו טילי לָאוּ, אין לנו פגזי בזוקה, אין ררנ"טים, אין כלום. אם אלה טנקים שלנו – ניצלנו.

     

    עוד שתיים-שלוש דקות וממרחק מאתיים מטרים יוצא מתוך האבק וההריסות שבדרום הכפר, מהצד המזרחי של המסילה, טנק מפואר, טנק יפה, טנק חמוד, טנק שלנו. ברגע זה הטנק הוא בעיני הדבר הכי נהדר שיש בעולם כולו."

     

    מתוך "השיבה מסרפיאום", מאת נורית אשכנזי וברוך נבו, ספרית מעריב

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים