כל אוהד הוא עבריין בפוטנציה?
הבנה עמוקה יותר של התרבות והצרכים, לצד העלמת עין פה ושם מהתנהגות חריגה שאינה מזיקה, עשויות להפחית את האלימות במגרשי הכדורגל
בקשתם של אוהדי הכדורגל בישראל לבדוק את התנהלות המשטרה נגדם ופעולות המחאה השבוע הזכירו לי את חיים ברזל, יו"ר קבוצת הכדורגל בני-יהודה מתל-אביב, שטען לפני כעשור בראיון טלוויזיוני: "זו פשוט שערורייה כיצד נוטלת המשטרה את החוק לידיים". פליטת פה אומללה זו ממחישה אולי יותר מכל את היחס האמביוולנטי של מרבית שוכני היציעים בליגות הכדורגל בישראל ללובשי המדים. מחד, מבין כל ברנש את תפקידה של המשטרה במדינת חוק; מאידך, הוא תמה מדוע עושה זו את תפקידה ברצינות תהומית מדי.
אמצעי הפיקוח על אוהדי הספורט הפכו ברבות השנים לרחבי היקף, בשל מספר הצופים הרב שגדש את היציעים. הדבר היווה מענה לצורך הולך וגובר מצד מארגני התחרויות (ההתאחדויות למיניהן), מועדוני הספורט וגורמי השלטון (בעיקר בעזרת משטרה וכוחות עירוניים) למנוע הפרות סדר טרם, בזמן ולאחר האירוע הספורטיבי. אמצעי הפיקוח כללו כוחות שיטור, סדרנות ואבטחה, שפועלים בתיאום, אך גם שימוש בגדרות הפרדה בין היציעים, המנסות למנוע - הן ברמה היקפית והן ברמה נקודתית - התפרצויות אלימות של קהל.
בעקבות טענות של אוהדים, כי חלק מתופעות האלימות ביציעים הן למעשה תגובה כנגד יד קשה מדי המופעלת מצד כוחות המשטרה, הוחלט ברבים מאצטדיוני הספורט האירופיים להימנע ככל האפשר מחיכוך בין אוכלוסיית האוהדים והמשטרה, ומנגד, להפעיל שימוש בכוח סדרנות רב יותר ביציעים. הדבר הוביל לשימוש במצלמות לשם זיהוי רבים ממפרי הסדר, בעוד רוב כוחות השיטור ממוקמים מחוץ לאצטדיונים.
רבים מהשוטרים עימם שוחחתי מצביעים - ובמידה רבה של צדק - על הדמיון הרב שבין משחק הכדורגל ועבודתם במגרש. אחד מהם הסביר כי "טעות בכל אחד מהשניים - המשחק עצמו או אבטחתו - וניהול טקטי לא נכון של האירועים, עלולים להוביל לכישלון. ההבדל בין השניים נעוץ בעובדה הקריטית, כי כישלון בתחום הכדורגל יכול להוביל להפסד ספורטיבי, בעוד שכישלון באבטחת זירת המשחק והקהל עלול להסתיים בתוצאות חמורות הרבה יותר".
חשיבה זו מסבירה באופן ברור את הדרך בה תופסים לובשי המדים את עבודתם. לדידם, כל אוהד הוא חשוד בפוטנציה בקריסת מערך האבטחה, ותנועה או פליטת פה שאינה במקומה עלולה די בקלות להידרדר במדרון חלקלק שסופו כאוס. נכון שרבים משוכני היציעים אינם חלק מל"ו צדיקים, וחלקם אף טובלים ושרץ (או חזיז..) בידיהם, כשהם מתלוננים על התנהגות השוטרים. בה בעת, ספק אם רבים מהשוטרים המופקדים על הסדר במגרשים מבינים את הסיבות להתנהגות האוהדים, הקשורות בין היתר להקשר ההיסטורי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של ההתמודדות הספורטיבית, כמו גם להשפעת מצבים בפעילות הספורטיבית עצמה - שריקה של שופט, למשל.
סדרי הפיקוח במגרש מהווים אף הם גורם מדרבן לאלימות: נוכחות השוטרים במגרשים, הכניסה הנפרדת לקבוצות האוהדים היריבות, השופט והקבוצה האורחת - כל אלה מגבירים את תחושת הפיקוח, הבלתי נסבלת לעתים, ואת תחושת המצור, בעיקר אם מדובר במשחק חוץ (קרי: במגרשה של הקבוצה היריבה). גדרות מסביב למגרש יוצרות אתגר לפרוץ אותן, והמאמץ לכך מהווה גורם מדרבן כשלעצמו. גם קלות הגישה למטרות המועדות לתקיפה - שופטים, שחקנים ועוד - עלולה להשפיע על ההתפרצויות.
השוטרים המופקדים על הסדר במגרשי הכדורגל בישראל משקיעים משאבים רבים, זמן ומחשבה, כיצד לטפל במפירי הסדר. ההשקעה העצומה במודיעין רחב ומצומצם, תוכניות אבטחה ומיגור הפרות הסדר אכן חשובות, אך ראוי להקדיש זמן ומחשבה לא פחותים בהבנת התהליכים החברתיים הסובבים את אוהדי הכדורגל.
עד שייכנס לתוקפו חוק המפקיע מידי המשטרה את אכיפת הסדר במגרשי הכדורגל בישראל, חייבים קברניטיה להשכיל לבצע את תפקידם ביתר חוכמה ופחות צדק. הבנה עמוקה יותר של תרבות האוהדים המקומית, הקשבה לצרכיהם ולסיבות שמביאות אותם למגרשים, ובמקביל - העלמת עין פה ושם מהתנהגות חריגה שאינה מזיקה, עשויות להביא לתוצאות לא פחות טובות בתפקיד כפוי טובה, שקשה לצאת בו מנצח.
ד"ר יאיר גלילי, סוציולוג במכללה למדעי הספורט במכון וינגייט
_a.jpg "צילום: יועד כהן")
חזיז ביציע של הפועל
צילום: יועד כהן
מומלצים
