שתף קטע נבחר

להיזכר שאנחנו צודקים

השנה נגלה את הארץ מחדש כי שלנו היא - ונחליף שחיתות וספינים באמונה בצדקת הדרך. מנהיג שמהסס לגבי זכותנו ומכנה אותנו "כובשים" על אדמתנו, שילך ויחפש עם אחר

האמונה בצדקת המעשה הציוני היא הבסיס המוסרי לקיומנו כעם במולדתו האחת והיחידה. היא המעניקה את תחושת הזכות הגדולה לחיות בה, והיא הכוח העיקרי המניע והמלהיב בבניינה ובהישגיה. בהיעדרה, הופכת נוכחותנו בארץ הטובה והקשה, ש"הדבש בעורקיה אך דם בנחליה כמים זורם" - לכיבוש.

 

ציונות? זכות? מילים ארכאיות, אומרים לי. העולם השתנה. לשינוי, לצערי, יש כיוון ברור: בעוד שאצל הפלסטינים התחזקה תחושת זכותם על מולדתנו, אצלנו - במיוחד בקרב ההנהגה - חלה נסיגה באמונה בצדקת הדרך. ממשלות ישראל ב-14 השנים האחרונות קיבעו את מדרגות ההסלמה: ויתורי אוסלו; הוויתור של ברק על הר הבית; הכרזתו האומללה של שרון כי "לא לאורך זמן נוכל להיות כובשים", וכמובן - ה"התנתקות".

 

כעם, קורה לנו דבר נורא. אנו מתנתקים בהדרגה מיסודותינו היהודיים ומאבדים את חוש הכיוון הציוני. אף שהערבים הם הם הכובשים האמיתיים, חלקים גדולים מתוכנו אימצו דווקא את הנרטיב שלהם - כמו "תסמונת שטוקהולם" הידועה, שבה הקורבן שנחטף מזדהה עם חוטפיו ומתקשר אליהם נפשית - מאמינים בזכותם יותר משמאמינים בזכותנו. בתהליך של התרפסות והתבטלות, את האויב הם מדמים לאוהב, חלקים מבני עמם הפכו לאויב, ואת מדינתם הם מוקיעים ומכפישים מעל כל במה ברחבי כל העולם.

 

טבעי שאנו חלוקים על המדיניות. טראגי שאיבדנו את המכנה המשותף הכרוך בוודאות האחת ואין בלתה: שלנו היא! לגיטימי שיהיו בתוכנו מי שהגיעו למסקנה, לשיטתם, שצריך לוותר על "בקעת הירדן", כי אין ברירה. לא לגיטימי להתייחס לכך בשוויון נפש. אילו לפחות היו חשים כי האילוץ להיפרד מאדמתנו שלנו, עצמנו ובשרנו, דומה לשל חולה שנאלצים לכרות את ידו כדי להציל את שארית הגוף, אבל הוא וכל הסובבים אותו יודעים - היד הכרותה שלו היא...

 

החלפת הדיסקט הזה לאלתר היא בנפשנו. מנהיג שמהסס לגבי זכותנו ומכנה אותנו "כובשים" על אדמתנו שלנו - ילך ויחפש עם אחר לעמוד בראשו; מערכת החינוך - שתקדים את חיזוק תחושת השייכות להקניית הערכים האוניברסליים; כל אחד מאיתנו, ובמיוחד הורים לילדים וסבים לנכדים - לא להמתין! לצאת "לכבוש" את הארץ ברגלינו. לטייל בעריה, בהריה ובעמקיה עם התנ"ך ביד, ולגלות מחדש - שלנו היא!

 

קומבינות וספינים

השתתפתי בהפגנה שיזמו התנועה לאיכות השלטון וחיילי המילואים, ולתחושתי, רצון אחד פיעם בלבותיהם של הרבבות שהגיעו מכל קצות הארץ והקשת הפוליטית: לראות את מדינת ישראל מתחדשת. צעקו "אולמרט הביתה", אבל רוצים היו לראות את תרבות השחיתות הפוליטית של קומבינות, ספינים ואינטרסים אישיים הולכת הביתה. הפנים לא היו שמחות. עננה של מועקה עמדה באוויר. תחושה שהכל רקוב, והידיעה: על ריקבון לא בונים מדינה. כאשר התשתית המוסרית רעועה, אין טעם במילים גבוהות כמו "צדקת הדרך" או "זכותנו ההיסטורית".

 

אינני נאיבי. הפוליטיקה איננה ולעולם לא תהיה נקייה כבית מרקחת, אבל אסור לנו לאפשר לה להפוך למזבלה. כדי לתקן, צריך שייכנסו לתוכה כוחות רעננים וטובים. למדינת ישראל דרושים אנשים ערכיים וישרי דרך שינהיגו אותה. ולכן, בין אם אתם ימין או שמאל - התפקדו למפלגותיכם, כבשו את הסניפים, התמודדו על התפקידים. דרככם תהיה קשה ביותר. עיתונאים ששכחו את תפקידם יעשו מכם צחוק, פוליטיקאים עזי מצח, שהאינטרס האישי בלבד מנחה אותם, יכשילו אתכם. ודווקא בגלל זה - אסור שתפקירו להם את הזירה. היכנסו לפוליטיקה. זה או אתם או הם. ואף שבמישור האישי הרוב בכם ייכשל, מדינת ישראל תינצל. לפני כחודש סיכנתם את חייכם בקרב נגד איום חיזבאללה, האם לא תקריבו את זמנכם ומרצכם כדי ללחום באיום השחיתות ולראות את ישראל מתחדשת, הוגנת ובוטחת בצדקתה וביכולתה?

 

חשבון נפש תקשורתי

את המלים הבאות כתב לפני למעלה מ-80 שנה המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג:

"אין דומה בכל העולם לעיתונות שלנו. בנהוג שבעולם - העיתונות מאירה כל מאורע. מבררת. מעירה את החושים. מחייבת לחשוב. לוחמת. משום שעיתונות היא הפה המדבר, התובע בעד העם כולו, בשעה שהוא טרוד ועסוק. אבל העיתונות שלנו היא זו שבגדה בעם, שטמטמה את הדעת. שיישנה את האינסטינקט החי והשתיקה 'לאט-לאט' את האינטרס לדעת באיזה מצב נתון העם ובאיזה מצב נמצא האדם. היא סתמה למפרע את הדרך להתנגדות. היא הרגילה: לא לחשוב. לאמר אין סכנה, בשעה שתהום פעורה..." (סדן, גיליון א-ב, תרפ"ה 1925)

 

בקשר הדוק לשני הסעיפים העליונים, אני מציע למרבית אנשי התקשורת: אנו בפתחם של הימים הנוראיים, העת לערוך חשבון נפש נוקב, ובדק בית מיד לאחריהם. תכלה שנה וקלקוליה, תחל שנה ותקוותיה. שנה טובה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים