שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אל תתאהב בי, אני סתם זונה תל אביבית"

    למדתי את המשחקים, למדתי לתת מרחב, להיעלם לעיתים, להקרין אדישות, להוות אתגר. בלי חיזורים ובלי שטויות, כאן הרי תל אביב, לא עיירה קטנה. הפנמתי הכל. ובכל זאת, הן ברחו לי, בזו אחר זו. החלטתי להתעמק בעניין: אספתי עדויות מחברים שעוברים כאן מסלול הדחות דומה. תיעדתי מאות מקרים, עד שהגעתי למסקנה מעוררת חלחלה

    את אביגיל הכרתי בקמפוס ברמת אביב. זה היה ביום הראשון שלי בתל אביב, לפני 11 שנה. חיוכי מסדרון באוניברסיטה, שהובילו לשיחות ועוד שיחות ועניין משותף ומשיכה הדדית ודייטים מטורפים ונשיקות לוהטות בכל מקום שרק אפשר.

     

    רציתי אותה. אנחנו כמו כפפה ליד, ורציתי אותה מאוד. אבל יותר מזה, התאהבתי. אהבה כנה.

     

    נולדתי אי שם בפריפריה של ישראל. אני טיפוס של מערכות יחסים וזוגיות ורומנטיקה ואהבה. מוזר לי עכשיו להגיד את זה, אבל עדיין, עדיין אני אוהב להתאהב ואוהב זוגיות. וזה מוזר, תכף גם תדעו למה.

     

    מדורת האהבה בערה אצלי, והאש היתה חמה במיוחד

    אביגיל ואני התקרבנו יותר ויותר. היו שבועיים מרתקים של פרפרי בטן וחיזורים הדדיים וזוגיות. מדורת האהבה בערה אצלי, והאש היתה חמה במיוחד.

     

    מקץ שבועיים וחצי הודיע לי אביגיל ש"זה לא זה". ככה, ישר לפנים. " לא התאהבתי בך, מצטערת", ועוד בלה-בלה של בחורות וזהו. המסך השחור ירד. ערפל. לא ברור לי למה, איפה נפלתי. כואב.

     

    דמיינתי התאבדויות, אבל לא, זה לא התאים לי אז

    זה היה שבר פתוח שמלווה בצעקות. פנימיות אמנם, אבל מי שעמד בסביבה שמע היטב. הייתי מת לחֵברה בתל אביב, אביגיל התאימה, ועבורי זה היה סוג של מוות, תאמינו לי.

     

    נכנסתי לתקופת אבל ארוכה, עם תהיות רבות על מהות קיומנו בעולם ועוד פילוסופיות של פוסט אהבה נכזבת. דמיינתי התאבדויות, אבל לא, זה לא התאים לי אז. רק הגעתי לתל אביב, ניו-יורק של המזרח התיכון, וחיכו לי הרבה טעמים חדשים לטעום. לא ציינתי עד כה שאני נראה טוב, מצחיק, אינטליגנטי, גבוה ,שחיין, שקט כזה. בנות אוהבות להיות איתי, עם כל הצניעות.

     

    "התאבלתי" על אביגיל חצי שנה, אבל בתל אביב, אתם יודעים, המבחר הוא אדיר, והבנות כאן מושכות. אז הכרתי ונפגשתי וזיינתי וגם שברתי לבבות של בחורות. מניאק קוראים לזה כאן. אני מתנצל, תבואו לאביגיל בטענות. התחלתי ליהנות באמת מחיי הכרך התוסס הזה. החיים שלי בעיר היו טובים, אמנם נכזבוּת כואבת ברקע, אבל מה זה כיף בסך הכל לחיות כאן.

     

    עד שיום אחד הופיעה לירון. נשמה טובה, ממש לא הטעם שלי בקטע הפיזי אבל ילדה טובה. נדלקתי והתאהבתי ורציתי אותה. התחלנו לצאת והיה כיף יחד. התחלה של סיפור אהבה. בקיצור, אחרי פחות מחודש קיבלתי "זה לא זה" בלי הסבר, ככה פשוט וזהו זה. ושוב פצע ושוב חמיצות של אכזבה מעצבנת.

     

    חלפה לה שנה.

     

    ואז הופיעה בחיים שלי יעל. והנה, שוב שאני רוצה בחורה. והיא מתאימה לי, ושוב סיכוי לחֵברה בתל אביב. יום אחד, יעל, שהיא דוקטורנטית לספרות ובחורה עם שמחת חיים, אמרה לי בנימה מחויכת משפט די מוזר: "בחייך, עשה טובה, אני סתם זונה תל אביבית, אל תתאהב בי". כן, בטח. אז התאהבתי בה מעל הראש, ואחרי שבועיים שלושה חטפתי מיעל "זה לא זה" והיא נעלמה לי לנצח.

     

    למדתי את הממשקים והמשחקים, ולמדתי לתת להן מרחב, להיעלם לעיתים, להקרין אדישות ולאו דווקא עניין, למדתי להוות אתגר. להיות לא מושג, בלי חיזורים ובלי שטויות, כאן הרי תל אביב, לא עיירה קטנה. הפנמתי הכל, תאמינו לי.

     

    ועוד שנה, ורציתי את יפעת והיא התפוגגה, ועוד שנה וחצי, וחגית, וחלפו עוד שנתיים, והילה, ועוד שנה וענבל. "זה לא זה" בסיטונות. משהו, חוץ ממני, בכל זאת דפוק כאן, אבל מה זה?

     

    החלטתי לחפור בעניין הזה עד תומו. לעומק. מה לעזאזל קורה כאן. אספתי עדויות מחברים רווקים נצחיים שעוברים כאן מסלול הדחות דומה. גם מאנשים שלא ממש הכרתי היכרות מעמיקה. תיעדתי הכל, מאות מקרים, עד שהגעתי למסקנה מעוררת חלחלה.

     

    המכנה המשותף היחיד שגיליתי הוא: כשאנחנו, הגברים, באמת רוצים אתכן, התל אביביות, באמת, כלומר מתאהבים ורוצים קשר, אז זה נגמר. סוף פסוק.

     

    אתן מרגישות את הרצון האמיתי הכן שלנו, את העניין שלנו בכן - ומחסלות את העסק מיד. פיתחתן חיישנים מדהימים בעוצמתם. לא תתנו לנו לרצות אתכן בשום אופן. מוזר מאוד, אבל זה חוזר על עצמו תמיד. "גבר מתאהב בתל אביבית - תל אביבית מעיפה גבר".

     

    לזיין ולברוח? אפשרי! ידיד? יזיז? בסדר גמור! סתם פלירטוט? אין בעיה! אתה רוצה להיות חבר שלי? מאהב שלי? גועל נפש, לך מכאן ואל תחזור לעולם! הכל , רק אל תתאהב בי, גבר! מה קורה איתך, אתה נקבה? מתאהב? לך תתבייש בצד ותהיה גבר אמיתי!" זו המציאות הרווחת. יש יוצאים מהכלל, יש שזכו ברולטה, אבל הם לא מייצגים מציאות שאני מכיר.

     

    רציתי לשכור מטוס עם כרזת ענק מאחוריו שעליה כתוב בענק "אני זונה תל אביבית, אל תתאהב בי" אבל ויתרתי בסוף, כי זו הפקה יקרה-רצח.

     

    על כל פנים, המחקר שלי, שארך חמש שנים או יותר, הוליד רק את המכנה המשותף הארור הזה. אז מה עושים עם זה? מה אני עושה? אני עדיין מת לקשר. מת לזוגיות אמיתית.

     

    כולם עסוקים בקידום קמפיין של "פשרה"

    חבר טוב שלי הלך לפסיכולוגית, והיא שכנעה אותו להתחתן עם חברה שלו למרות שהוא לא ממש אוהב אותה. פסיכולוג אחר שכנע חבר אחר שיתפשר ויתגמש ויעבור לגור עם בחורה שהוא לא ממש אוהב. הפסיכולוגים, ולא רק הם, עובדים חזק בשנים האחרונות על פשרה. כולם עסוקים בקידום קמפיין של "פשרה", "התפשרות" . הקמפיין לחיסול האהבה, אני מכנה זאת.

     

    זה עדיין לא פורסם ומוסכם, אבל אנחנו מתחילים להבין שמשום מה, אהבה אמיתית, הדדית, היא בעייתית ודי נדירה במקומותינו. הסיבה לא ברורה לחלוטין. מי אשם? לא לגמרי ידוע.

     

    אני יצור אופטימי, 11 שנה בעיר הגדולה, אני עדיין משולל אהבה - אבל תמיד אופטימי. אני עוד אזכה ברולטה. בינתיים אני מזיין הרבה, יוצא הרבה, נושם תרבות ואמנות, וספורט ואוכל טוב, מה רע? אהבה עוד תגיע, אני לא מוותר, אני בסדר.

     

    לפני שבוע הכרתי את לימור, עובדת חדשה אצלנו בחברה. אני רוצה אותה מאוד. והיא מתאימה לי כמו כפפה ליד....

     

    האימייל של גיל

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    אנה פנתה האהבה? מישהו הוציא חוזה לחיסולה?
    צילום: סי די בנק
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים