למה מכרתי את הקטנוע

בדמעות, ממש כך, נפרדתי מהדו-גלגלי האהוב עלי. אמנם, רק טוסטוס חבוט, קטן ומיתולוגי, שקרטע במהירות של 60 קמ"ש בימים טובים. אבל הוא היה בן לוויה נאמן, חבר של ממש, אמין ואהוב. מגיל 16 הוא איתי, מהרגע בו הבנתי שכדי להגיע ממקום למקום בלי להיות תלוי בתחבורה ציבורית נוראית, אני חייב אלטרנטיבה. הוא המשיך איתי בזמן הצבא, באוניברסיטה, בעבודה, בבילויים, בכל מקום בעצם. לכן כשנפרדתי ממנו, עשור מאוחר יותר, זה היה קשה במיוחד.

אבל עכשיו, כשהמדינה החליטה להעלות שוב את מחיר ביטוח החובה, ולהפוך את הקטנוע שלי ליקר ולא משתלם, זה כבר יותר מדי. למרות הנוסטלגיה והאהבה, אני כבר לא יכול להחזיק בו יותר.

זה לא סוד שמחירי ביטוח כלי רכב דו-גלגליים גובלים בשערורייה. שנים, לא רק עכשיו. במדינה פקוקה, מזוהמת ועמוסה כמו ישראל, אפשר היה לצפות שממשלה חכמה ועיריות מתקדמות, ינסו לעודד שימוש בכלי רכב דו-גלגליים, חסכוניים קטנים וקלילים. כלי רכב שאינם תופסים מקומות חניה כמעט, שמקטינים את העומס ברחובות הפקוקים. כלים שמעודדים חיים דינמיים ורווחיים לעסקים, שמגבירים את חופש התנועה של הקהל הכי תזזיתי בכרך, ואם נוהגים בהם בזהירות, הם גם לא מסוכנים במיוחד.

פעם, יכולתי להשתחל כאן... היום אני עוד אחד בטור (צילום: עופר עמרם)

וזה עוד למרות כל הקשיים שהסביבה הקרובה מערימה. חוסר הפרגון מצד נהגי מכוניות למשל, שלא להזכיר את כלי הרכב הכבדים שממש מתעלמים מעצם קיומם של קטנועים, או שאר חוליגנים שמבחינתם אתה בעיקר מטרד. או את הכבישים הנוראיים, שפוגעים בכלים הקטנים והקלים הרבה יותר, או סימנים חלקים, או שלוליות מתהוות עם גשם ראשון, או סתם מפגעים שעשויים לקרוע צמיג. וזה עדיין טוב יותר מהסתגרות במאזדה משפחתית ממוזגת, עם פקקי אין סוף, עם בעיות החניה, עם דלק יקר ואחזקה שוטפת רצחנית.

משמעות העלאת תעריפי הביטוח ברורה: פגיעה לא קלה ברוכבים על שני גלגלים. שוב מוכיחה צמרת השלטון הישראלית את דאגתה הכנה ומסירותה הרבה לחזקים ולעשירים, אלו שלא זקוקים לשירותיה הגרועים של התחבורה הציבורית ולא צריכים להיסמך עליה. גם כשהמחיר הוא בפגיעה בחלשים יותר ובקטנים יותר, שכמוני, ייאלצו להיפרד מהדו-גלגליים שלהם, יוציאו הרבה יותר כסף, ובדרך גם יזהמו את האוויר שכולנו נושמים.

ובעצם, מה חדש?