לו הייתי רוטשילד - האם הייתי מאושר יותר?

לו הייתם עשירים יותר - לו היו לכם משכורת גבוהה יותר או נכסים רבים - האם חייכם היו הופכים למאושרים יותר? רוב האנשים הנשאלים שאלה זו מאמינים שכן. ואולם, מנתונים העולים ממחקר שערכו חתן פרס נובל לכלכלה הפסיכולוג דניאל כהנמן (Kahneman) ועמיתיו אלן קרוגר (Kruger), דוד שקד (Schkade) , נורברט שוורץ (Schwarz) וארתור סטון (Stone) , אשר התפרסם בגיליון חודש יוני של כתב-העת "סיינס", מתברר כי האמונה שאושר קשור לרמת הכנסה אינה אלא אשליה.

באופן מחקרי, ניתן למדוד אושר באמצעות מענה לשאלות כמו: "בהתחשב בכל ההיבטים, עד כמה אתה שבע רצון מחייך בימים אלה?" או "בהתחשב בכל ההיבטים, האם היית מגדיר את עצמך כמאושר, כמאושר למדי, או כלא מאושר כלל?".

בשאלות מסוג זה, היחיד מתבקש להעריך את חייו באופן כולל. בשיטה מחקרית אחרת מתבקשים הנשאלים לדווח כמה פעמים ביום על רמת האושר שהם חווים ברגע שבו הם נשאלים זאת. כך ניתן לחשב מדד לרמת האושר הנחווה בזמן אמת.

ממחקרים שנערכו בכמה ארצות בעשורים האחרונים, מתברר כי רמת האושר או שביעות הרצון הכללית מהחיים לא עלתה בארבעת העשורים האחרונים, למרות עליות ניכרות ברמת ההכנסה לנפש. למשל, אף שבין השנים 1958 ל-1987 ההכנסה הריאלית ביפן צמחה פי חמישה, הרי שרמת האושר שעליה דיווחו יחידים לא צמחה באופן זהה.

נוסף על כך, ככל שעולה רמת התוצר הלאומי לנפש, ישנה עלייה מתאימה בשביעות הרצון מהחיים, אך רק בקרב בתי אב בעלי הכנסה נמוכה (מתחת ל-12,000 דולר לשנה). מעבר לגבול זה, אין עלייה בשביעות הרצון הכללית מהחיים. לבסוף, כאשר בית אב חווה עלייה פתאומית בהכנסה (שאינה קשורה בעלייה בהכנסה לנפש במדינה), לדוגמה, בעקבות קידום בעבודה של המפרנס הראשי, נמצא כי לעלייה זו יש השפעה חיובית על שביעות רצון מהחיים, אך ההשפעה החיובית היא חולפת בלבד.

אשליית המיקוד

כאשר אנשים מתבקשים להתייחס למשקל שיש לגורם בודד כלשהו על שביעות רצונם מהחיים (למשל, מצב משפחתי, בריאות או רמת הכנסה), הם נוטים להפריז בחשיבותו. חוקרים מכנים נטייה זו בשם אשליית המיקוד (focusing illusion), שכן אנשים ממקדים את תשומת לבם רק בגורם שעליו נשאלו, והם מעריכים את חייהם לאורו.

לדוגמה, באחד המחקרים בעבר התבקשו סטודנטים להשיב על שתי השאלות האלה: א. "עד כמה אתה מאושר מחייך באופן כללי" וב. "לכמה דייטים יצאת בחודש האחרון?". לא נמצא קשר סטטיסטי בין שתי השאלות, כאשר הן נשאלו בסדר זה. ואולם, כאשר נבדקים אחרים נשאלו אותן שתי שאלות אך בסדר הפוך, נמצא קשר סטטיסטי מובהק ביניהן. כאשר השאלה על הדייטים נשאלה ראשונה, היא מיקדה את תשומת הלב של הנבדקים בהיבט זה של חייהם, ולכן הנשאלים הפריזו בחשיבותו כאשר ענו על השאלה השנייה, על אודות שביעות רצון כללית מהחיים.

מחקרים אחרים גילו השפעות דומות של אשליית המיקוד כאשר משתתפי מחקר התמקדו בבריאותם או במצבם המשפחתי לפני שהשיבו על שאלות כלליות על שביעות רצון מהחיים. כלומר, לאנשים אין תשובה אחת ועקבית על השאלה "עד כמה אתה מאושר מחייך", אלא התשובה משתנה לפי המיקוד בהיבטים שונים של החיים.

דניאל כהנמן ועמיתיו בחנו את אשליית המיקוד בהקשר של רמת הכנסה ושביעות רצון מהחיים. משתתפי מחקרם התבקשו להעריך כמה אחוזים מהזמן היו יום קודם לכן במצב רוח רע. כמו כן, הם התבקשו להעריך כמה אחוזים מהזמן, לדעתם, אנשים בעלי הכנסה נמוכה או גבוהה נמצאים במצב רוח רע ביום טיפוסי. את ההערכות האלו השוו החוקרים למצב הרוח שעליו דיווחו משתתפים בעלי הכנסה גבוהה ונמוכה.

מניתוח התוצאות עולה, כי ההערכות היו מוטות בשני אופנים: ראשית, היתה הערכת-יתר של השכיחות של מצב רוח רע באופן כללי. שנית, היתה הפרזה רבה בהערכת השכיחות של מצב רוח רע בקרב אנשים בעלי הכנסה נמוכה. הטיה זו עולה בקנה אחד עם אשליית המיקוד. כלומר, המחקר עצמו יצר אשליית מיקוד בקרב הנשאלים, כאשר הם התבקשו להעריך את שכיחות מצב הרוח הרע של הזולת בעודם מתמקדים בגובה ההכנסה, דבר שהביא אותם להתייחס אל גובה ההכנסה כאל כגורם בעל השפעה מרכזית על מצב הרוח.

מחקרים נוספים מאוששים את הטענות

עוד התברר, מניתוח נתונים אחרים שנאספו ב-2004 במחקר רחב-היקף על אושר ורמת הכנסה, כי רמת האושר של אמריקנים בעלי הכנסה גבוהה מאוד (מעל תשעים אלף דולר לשנה) היתה כמעט כפולה מרמת האושר של אמריקנים בעלי הכנסה נמוכה מאוד (מתחת לעשרים אלף דולר). ואולם – וזו הנקודה המעניינת ביותר – לא נמצא כמעט הבדל ברמת האושר בין אמריקנים בעלי הכנסה גבוהה מאוד (מעל תשעים אלף דולר) לבין אמריקנים בעלי הכנסה ממוצעת (בין חמישים לתשעים אלף דולר).

כהנמן ועמיתיו ניתחו גם נתונים נוספים, של 374 עובדים באוניברסיטת קורנל. עובדים אלה התבקשו לדווח על כמה רגשות מדי 25 דקות במהלך יום עבודה שלם. הם התבקשו לדווח על העוצמה שבה הם חווים כל רגש בסולם הנע מ-0 (כלל לא) עד 3 (מידה רבה). התברר כי לא נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין גובה ההכנסה לבין רמת האושר שאנשים חוו מרגע לרגע. לעומת זאת, ככל שאנשים הרוויחו יותר כסף, כך הם דיווחו על רמות גבוהות יותר של חרדה, מתח וכעס.

מדוע לגובה ההכנסה יש השפעה כה מועטה על רמת האושר? עשויים להיות לכך הסברים אחדים. ראשית, ייתכן שדווקא גובה ההכנסה היחסי, ולא גובה ההכנסה האבסולוטי, הוא הגורם המשפיע על רמת האושר. כלומר, השאלה המעניינת אנשים אינה מהו גובה הכנסתם כשלעצמה, אלא מהי רמת הכנסתם בהשוואה לאחרים: לחברים, לעמיתים לעבודה וכדומה. הסבר זה אף עונה על השאלה, מדוע שביעות הרצון הכללית מהחיים או רמת האושר לא עלתה בארבעת העשורים האחרונים במדינות שונות, למרות עליות ניכרות ברמת ההכנסה לנפש. שכן, כאשר החברה כולה נעשית עשירה יותר, דירוג ההכנסה הממוצע של היחיד אינו משתנה, אף שהכנסתו עולה. אף על פי שלאנשים יש יותר אמצעים כלכליים מאשר בעבר, כאשר הם מתבקשים לדווח על שביעות רצונם הם אינם משווים את מצבם הנוכחי למצבם בעבר, אלא למצבם של אנשים אחרים שעמם הם באים במגע כיום.

מדוע לעלייה ברמת ההכנסה של היחיד, המביאה לעלייה בדירוגו הכלכלי היחסי בהשוואה לחבריו ועמיתיו, יש רק השפעה חולפת על שביעות הרצון מהחיים? כנראה משום שעלייה כזו גוררת עמה בהכרח שינוי של קבוצת ההשוואה. למשל, לאחר קידום בעבודה המביא בצדו עלייה בשכר, משתנה קבוצת ההשוואה שאליה היחיד משווה את עצמו. אלה אינם עוד העמיתים הקודמים לעבודה, שהרוויחו פחות, אלא העמיתים החדשים, בעלי התפקידים הבכירים יותר, שגם הם מרוויחים יותר.

הסברים אחרים לכך שלגובה ההכנסה יש השפעה מועטה על רמת האושר גורסים, שאנו נוטים להתרגל במהירות לשינויים חיוביים בחיינו, ולהתייחס אליהם כמובנים מאליהם. כמו כן, כשרמת ההכנסה עולה, עולות גם השאיפות החומריות. בה בעת, אנשים רבים אינם שואבים סיפוק רב בחייהם מדברים חומריים.

לבסוף, במחקרים קודמים נמצא שכשעולה רמת ההכנסה, אנשים אינם מבלים יותר זמן בפעילויות מהנות העשויות להעלות את רמת האושר שלהם, אלא מקדישים זמן רב יותר לעבודה או למטלות אחרות. לפי מחקרים בעבר, פעילויות אלו אינן קשורות לאושר רב יותר, אלא דווקא לרמה גבוהה יותר של לחץ. נתונים אלה מצביעים על תרומתה של אשליית המיקוד להסבר הקשר הנמוך בין אושר לבין גובה ההכנסה. כשאנשים מדמיינים לעצמם כיצד הכנסה גבוהה יותר תשנה את חייהם, הם סבורים שיקדישו זמן רב יותר לפעילויות מהנות - למשל, שיהיה להם יותר כסף לצאת לחופשות ארוכות ויקרות יותר - אך בפועל, הם מקדישים זמן רב יותר לעבודה ולקשור בה (כגון נסיעות הקשורות לעבודה) ופחות זמן לפעילות פנאי מהנה או למפגשים חברתיים. הזמן הרב יותר המוקדש לעבודה ולקשור בה אינו מעלה את רמת האושר, אך לעומת זאת, הוא מעלה את רמת הלחץ.  

ד"ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית