אתיקה של ניסויים בבעלי-חיים

 הטענה כי האתיקה של מחקר בבעלי-חיים חייבת להיות נידונה כחלק מן הגישה הכוללת של החברה כלפי בעלי-החיים מקובלת על כולנו. בחברה שבה רוב-רובה של האוכלוסייה אוכלת בשר, כל התנגדות לניסויים בבעלי-חיים, שהניבה תוצאות ברוכות לרווחת ובריאות האדם ובעלי-החיים, נראית שלא במקומה ומוזרה. זאת ועוד, השימוש בבעלי-חיים למחקר זניח כמותית (כ- 0.03%) בהשוואה להריגתם למזון (כ- 96.5%) או במקלטי חיות (כ-0.4%). עובדות אלה מעוררות שאלות ביחס לנימוקים האמיתיים ולסדר היום הפוליטי המסתתר מאחורי ההתנגדות, הלובשת לעתים ממדים מפלצתיים, השמצות ואיום על שלום החוקרים ומוסדות החינוך והמחקר.

שלוש הדתות המונותיאיסטיות הבחינו בבירור בין האדם ש"נברא בצלם" לבין שאר החיות שהאדם הופקד "לרדות" בהן. יש להדגיש כי דתות אלה הטילו על האדם מגבלות על הניצול של בעלי-החיים וחובות לשמירת רווחתם (על "צער בעלי-חיים" בהלכה היהודית נרחיב בהמשך). עם זאת, ברור כי כל שימוש בבעלי-חיים למזון או לצורכי האדם האחרים, קל וחומר לשם לימוד או רפואה, מותר לפי גישה זו.

הוגים מאז אפלטון ואריסטו, ובהם דקארט, שפינוזה וקאנט, הבחינו בין בעלי-חיים והאדם, וייחסו רק לבני-האדם מעמד מוסרי. בעת החדשה, ג'רמי בנתאם(Bentham, 1748-1832) ושופנהאואר הכלילו את בעלי-החיים בין בעלי המעמד המוסרי. בנתאם בגלל הייסורים שהחיה סובלת, ואילו שופנהאואר בגלל נטייתו לדתות הודו, שתובלה באנטישמיות ארסית.

באתיקה הנורמטיבית נמצא שתי קבוצות עיקריות של גישות בבסיס הדיון על היחס המוסרי הראוי לבעלי-חיים. קבוצה אחת הן הגישות הטֶלֶאוֹלוגיות (ביוונית, "טלוס" פירושו "תכלית"), השופטות את המוסריות של כל מעשה, או מערכת כללים, לפי תוצאותיו. אחת המרכזיות שבגישות הטליאולוגיות היא התועלתנות, המבוססת על הגותו של בנתאם. לפי התועלתנות, מעשים טובים מביאים אושר, הנאה, סיפוק ורווחה למרב האנשים, ואילו מעשים רעים הם אלה הגורמים להם פגיעה וסבל. מכיוון שבעלי-חיים הם בעלי תחושות כאב וסובלים, בנתאם נאבק כנגד התאכזרות לבעלי-חיים והכללתם בשיקולים מוסריים. יש להדגיש כי בשיטות אלה הדגש איננו על זכויות של בני-האדם או יצורים אחרים בעלי מעמד מוסרי, אלא על השפעת המעשים על כלל היצורים המושפעים מהם. לפיכך, שיקולים מסוג זה מאפשרים שימוש בבעלי-חיים על פי צרכים ונסיבות לטובת כלל בעלי המעמד המוסרי. בהתאם לגישה זו טען פיטר סינגר (Singer) בספרו Animal Liberation מ-1975 ( "שחרור בעלי-החיים", הוצאת אור עם, 1998), כי לבעלי-חיים המסוגלים להרגיש סבל והנאה יש זכות ליחס מוסרי. מכך הוא גזר, כי עלינו לכבד חיי בעלי-חיים כפי שאנו מכבדים חיי אדם בעלי אותה רמת תודעה. על פי כתביו של סינגר, הפליה לטובה של תינוק, אדם הסובל ממוגבלויות שכליות, תשוש נפש או הנמצא בתרדמת ("צמח") לעומת בעל-חיים באותו מצב תודעה היא הפליה המבוססת על דעה קדומה, speciesism (מיננות), שאינה טובה מהפליה על בסיס גזע, מין או העדפות מיניות.

קבוצה שנייה של גישות של אתיקה נורמטיבית הן הגישות הדאוֹנטולוגיות (ביוונית, "דאון" פירושו "ראוי") או תורות של מחויבויות. תורות אלה קובעות את המעשים שאדם חייב לעשותם או שראוי כי הוא יעשם. עמנואל קאנט (1804-1724) ניסח את העיקרון המוסרי העליון: "עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד" (הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, תרגום מ' שפי, מאגנס, תש"י). במילים אחרות, קאנט קובע שחובה לנהוג על פי כללים היכולים לשמש חוקים כלליים החלים על כל אדם. לפי גישה זו, רק מי שמסוגל להיות פועל (agent) מוסרי זכאי להתייחסות מוסרית (דיון על הפילוסופיה של קאנט ניתן למצוא במאמרו של זאב בכלר: "קאנט וקללת האפריורי", "גליליאו" 87). גישה זו מזכירה את אמירתו של הלל הזקן: "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, תלמוד בבלי, שבת ל"א, ע"א). למרות זאת, קאנט שלל התאכזרות לבעלי-חיים למען חינוך האדם.

מבין ההוגים הדאונטולוגים המודרניים, הדוחים את התביעה לזכויות בעלי-החיים, נזכיר את תורת הצדק של ג'ון רולס (Rawls) הקובעת את עקרונות הצדק על פי שיקולי הגינות, ושל פיטר קרוסרס (Carruthers)שלפיו המוסר הנו תוצאת הסכמה דמיונית בין יצורים תבוניים (שאליו עוד נחזור בהמשך).

שני הוגים הבולטים בהטפתם להרחבת מעמדם המוסרי של בעלי-חיים הם טום ריגן (Reagan), המייחס לבעלי-חיים זכויות וערך עצמיים, מעבר לשיקולים תועלתניים. את גישתו של קאנט, המייחס ערך לחיי כל אנוש, הוא מרחיב וקובע כי גם בעלי-חיים בעלי מודעות (ריגן אינו מפרט איזו מודעות) הם בעלי ערך עצמי, ואוסר להתייחס אליהם כאל אמצעים. מובן שבזאת ריגן שומט את יסוד ההדדיות המונח בבסיס תורת קאנט ובבסיס כל התורות המבססות את המוסר על הסכמה או חוזה דמיוני בין בני-האדם. בדומה לכך, המשפטן גארי פרנצ'יונה (Francione) טוען שיש להעלות את סטטוס החיות מחפצים השייכים לבעליהם ל"אישים" הראויים להתחשבות שווה בהתנגשות אינטרסים עם אנשים...

אחת הטענות שמעלים המצדדים בזכויות או בשחרור בעלי-חיים שוללת את ההבחנה בין אדם לבעלי-חיים על סמך ההבדלים המנטליים שביניהם (כמו מודעות עצמית ויכולת הכרה מוסרית), כי היחס לאנשים חסרי מודעות מלאה או חלקית צריך, אם כך, להיות שווה לזה של בעלי-חיים השווים להם מבחינת יכולותיהם. תינוקות, חולי נפש, פגועי תרדמת ("צמחים") ותשושי נפש משמשים, לדעתם, כסיבה מספקת להשוואת אדם ובהמה. לגביהם יחס עדיף לתינוקות האדם, לפגועי מוח, לחולי תרדמת ולתשושי נפש לעומת בעלי-חיים בעלי אותה רמת מודעות כמוה כהפליה גזעית ועל כן חובה לתת להם מעמד מוסרי זהה.

קרוסרס, המבסס את המוסר על עקרונות צדק חוזי בספרו מ-1992 The Animal Issue, הציע שתי דרכים לפתרון השאלה הזאת:

פתרון ראשון, טענת "המדרון החלקלק", מבוסס על המעבר הרציף בין תינוק לבוגר ורכישת מודעות עצמית הדרגתית. בדומה לכך, קיימות דרגות שונות, קשות להפרדה, של פגיעה ביכולת ובתודעה. קשה להבחין בין בוגר שאינו אינטליגנטי לבין פגוע נפש, בין זקן לבין תשוש נפש. רציפות זו מוליכה למסקנה כי עלינו להעניק אותן זכויות לכל בני אנוש, בהיותם בני אנוש. אם לא נעשה זאת, אנשים חסרי מצפון ינצלו פרצה זו לרעה, בהתאם למשוגותיהם.

לעומת זאת, ההבחנה בין אדם לבעלי-חיים כה ברורה, עד כי לא נשקפת סכנה כלשהי בהענקת מעמד מוסרי לתינוקות ופגועי נפש ושלילתו מבעלי-חיים. "קיימת סבירות נמוכה שתתקבל על הדעת הטענה כי מכיוון שלבעלי-חיים אין זכויות, יש לשלול אותן גם מתינוקות, ולכן גם אין להתנגד מוסרית להשמדת יהודים, צוענים, או בעלי 'סטיות' אחרים".

פתרון שני לשאלה מבוסס על שמירת יציבות חברתית. לתינוקות, לאנשים פגועים ולתשושי נפש יש הורים, צאצאים וקרובים אחרים שגורלם נוגע ללבם. אי לכך, כל מערכת כללים שתפגע בשלומם של הצעירים ביותר, הזקנים ביותר והפגועים נפשית עלולה להביא לפגיעה בשלום הציבור על-ידי אנשים שלא יוכלו להשלים עם כללים דרקוניים אלה. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (ביחס ל"המתת חסד"): "אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנית בכך שלא ניגע בהנחה של איסור נטילת חיי אדם" ("בין מדע לפילוסופיה", הוצאת אקדמון, תשמ"ז עמ' 289). בסיכום, לדעתו של קרוסרס אין לבעלי-חיים כשלעצמם כל מעמד מוסרי. עם זאת, אנו מחויבים לרווחת בעלי-החיים ומניעת סבל מהם מתוך התחשבות ברגשותיהם של חובבי בעלי-החיים וכדי לחנך את בני-האדם לחמלה ולמניעת אכזריות.

הוגים אחרים מדגישים כי ייחוס מעמד מוסרי לאדם מבוסס על פי התכונות של בני-האדם כסוג, ולא לפי התכונות האינדיבידואליות של כל אדם פרטי בשלב מסוים של חייו. לפיכך, תינוקות הם חלק מהחברה האנושית וזכותם לכל הזכויות הבסיסיות כבני-אדם. היעדר יכולות שכליות רלוונטי לזכויות מסוימות (כמו הזכות להחליט החלטות לגבי עצמם או זכות בחירה) אך אינו פוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני-אדם (C. Cohen, New England Journal of Medicine 315: 866, 1986; N. Levy, Journal of Applied Philosophy, 21:213, 2004).