כמעט, אבל לא
פרק הסיום הכפול בעונה השמינית והאחרונה של "וויל וגרייס" הכחידה את הסיכוי שהסדרה תתפוס אי פעם מקום בפנתיאון הסיטקומים פורצי הדרך. מירב קריסטל מאמינה שהשמרנות האמריקנית אשמה. פרידה
וויל טרומן יכול היה להיות בריאן קיני של הקומדיה. יפה מגדר הרגיל כמוהו, לידינג מן כמוהו, גאה לגמרי כמוהו. אבל הוא לא היה. ותמונתו לא תתלה בפנתיאון הקומדיה האמריקאית, לפחות לא בחדר בו מתנוססים דיוקנאותיהם של אלו שפרצו דרך. לא רק שאייקונים שלו אינם מרצדים בחלונות המסנג'ר של נערות מתבגרות, אלא שגם עבור הקהילה, קארן (מייגן מולאלי) נחשבת לגיי אייקון הרבה לפניו.
מהאהדה שהביאה הטלוויזיה לג'ורג' קלוני למשל. האם הסיבה לפיגור הזה הוא עובדת היותן של שתי הדמויות חד מיניות? למרות שמרנותה של אמריקה - לא בטוח בכלל. "הכי גאים שיש" שודרה ברשת קטנה וגררה רעש קטן אפילו יותר במרחב השידור האמריקאי. שם משמיעות את הקולות הרמים ביותר סדרות שהדמויות המובילות שלהן מתאפייינות בדרישות קצת יותר נורמטיביות כשזה מגיע למיטה.
נודה על האמת- גם דמותו של בריאן קיני ("הכי גאים שיש") לא זכתה לחצי
וויל וגרייס
"וויל וגרייס", שפרק הסיום הכפול שלה שודר אתמול ב"יס פלוס", סבלה בנוסף לכך מניחוח ברנז'אי משהו שדבק בה. פרסי אמי רבים נערמו על מדפיה והיא היתה פופולארית, אבל בפרק הסיום שלה צפו 18.1 מיליון איש. בזה של "חברים", למשל, צפו 90 מיליון בני אדם.
לפעמים היא גם חטאה בתחכום יתר. לכן, למרות שמרבית הקאסט שלה מורכב מקומיקאים בחסד עליון (דברה מסינג בפרט), ולמרות הופעות אורח שנתנו בה ג'ניפר לופז, בריטני ספירס ולהבדיל, ג'ון קליז, "וויל וגריס" תיוותר לנצח בליגה א' מינוס של הקומדיות. מאידך כבודה שמור לה בזכות היותה הסיטקום הראשון בכיכובם של שני גברים הומוסקסואלים.
וודקה על הבוקר
וויל (אריק מקורמק) מייצג היטב את אותו כישלון בכיבוש הפסגה. הוא לא הפך לבריאן קיני מפני שדמותו נותרה אנמית, אולי במכוון. דמות פחדנית מעט, שחיזרה אחר הצופה הממוצע בעזרת היצמדות לכל מה שסטרייטי. הביקורת על הסדרה נסבה לעיתים קרובות על הומואיותו המוחצנת של ג'ק (שון הייס) ופחות על עצם העובדה שוויל למשל, מעולם לא נראה מתנשק עם גבר אחר.אבל "וויל וגרייס" משאירה מאחוריה גם דמויות בלתי נשכחות כמו קארן, בעלת קול הפלאצטו והשורות הטובות ביותר בסדרה; וג'ק, שהאינטרקציה בינו לבין קארן התניעה הרבה יותר צחוקים מזו שבין וויל וגרייס. לא נשמיט מהרשימה את רוזאריו, העוזרת ההיספאנית (שלי מוריסון, במציאות היא בכלל יהודיה), בה נהגה קארן להתעלל על בסיס יומי עוד בטרם סיימה לשתות את ארוחת הבוקר האלכוהולית שלה.
בעצם זו יכלה להיות סדרה הרבה יותר טובה לו היתה מתמקדת בשלישיה הזאת, אבל מה הסיכוי שאמריקה היתה מקבלת אותם ברשת גדולה כמו NBC?. דמויות שמובילות קומדיית מצבים מרכזית צריכות להיות מוסריות ומרובעות, כאלה שגם אם אינן סטרייטיות ילכו בדרך הישר. כאלה שיקדמו ערכי משפחה נוצריים ויביאו תינוק לעולם, גם אם הן יהודיות או הומו-סקסואליות. כמו שאמרה פעם קארן: “you say potato, I say vodka” ואת הוודקה שהיא וג'ק שותים הקהל האמריקאי לא מוכן עדיין לעכל במקום מיץ התפוזים ששותות דמויות כמו וויל. (קארן: "מיץ תפוזים? על הבוקר?!")
ג'ניפר לופז ושון הייז. התארחה
מומלצים
