פרח השעות שלי ושלך
מיכאל אנדה מספר בספרו "מומו" על פרח השעות שגדל בתוך הלב שלנו. בכל שעה צומח לו פרח חדש, בעוד הקודם נובל ומת. המחשבה הראשונה שחשבתי היא שאת פרח השעות. האנלוגיה ברורה עד כדי קיטש: פגשתי בחורה יפה, הקשר בינינו נבל, אך אל דאגה, פרח אחר יצמח במקומך. אם לומר את האמת, עלי זה עדיין עובד כפשוטו: את, דפי, יפה עד כדי כאב, וכשכתבתי את הפיסקה הקודמת - אותך תיארתי בעיני רוחי
חזרתי לפני שבועיים מחופשה ביוון. לשם לקחתי איתי את הספר "מומו" מאת מיכאל אנדה (מחבר "הסיפור שאינו נגמר"). בפרק היפה ביותר בספר מגלה מומו את דבר קיומו של פרח השעות. קטע זה השאיר אצלי רושם עמוק. את הטיול ביוון עשיתי עם ידידה אוסטרית שאינה דוברת עברית. היא ביקשה ממני שאקרא לה משהו בעברית, ואני בחרתי כמובן בקטע זה והקראתי בעברית צחה וגאה. כך, ההתרשמות שנטבעה אצלי בזיכרון היתה לא רק חזותית אלא גם קולית. הקטע אינו מולי כרגע (השאלתי את הספר לסבתי), אך אנסה לתאר מן הזיכרון והדימיון.
פרח השעות גדל בתוך הלב שלנו
פרח השעות הנו פרח שנמצא בכל אחד מאיתנו. פרח השעות גדל בתוך הלב שלנו. בכל שעה צומח לו פרח חדש, בעוד הקודם נובל ומת. עד כאן זה נשמע כמו מנגנון ביוכימי סביר לקציבת פרקי זמן. הפרח הראשון שמומו ראתה היה, לדבריה, הדבר היפה ביותר שראתה מעודה. היו לו עלי כותרת גדולים, צבועים בזהב ואדום בכסף ובכחול ובעוד צבעים שמומו לא הכירה, כולם בגוונים חזקים ובוהקים. מעליהם היו סדרה של עלי כותרת קטנים יותר בצבעי פסטל רכים של צהוב שהופך כתום שהופך לסגלגל שהופך לתכלת שהופך לירקרק-זית שהופך בחזרה לצהוב, וכולם משתלבים אחד בשני באופן שאי אפשר לסמן את הגבול בין צבע אחד למשנהו. ומעליהם היו עלי כותרת ממש קטנים, מצויירים בתבניות של משולשים וריבועים ומחומשים ומשושים ומצולעים בעלי שבע צלעות ומתומנים שמתפתחים ומשתנים ככל שאתה מסתכל עמוק יותר פנימה.
מומו היתה מהופנטת. מומו התמלאה צער עמוק כאשר לאחר מכן הפרח נבל ומת. אבל בדיוק אז (ותמיד אז) צמח פרח חדש יפה אף יותר מקודמו, באופן שמומו לא הבינה כיצד ייתכן דבר שהוא יפה אף יותר, ובאופן שלי כבר קשה לתאר. אולי אין ההתרשמות של מומו מפתיעה כל כך, צריך לזכור שמומו היא ילדה קטנה ועזובה, שלא ראתה הרבה בחייה. הדבר שהפתיע אותי הוא שפרח השעות היה הדבר היפה ביותר שאני ראיתי מעודי.
באותו לילה חלמתי על פרח השעות. באותו חלום חלמתי גם עליך. ידעתי שכשאחזור ארצה ארצה לספר לך על פרח השעות. בינתיים סיפרתי לאווה (הידידה האוסטרית). המחשבה הראשונה שחשבתי היא שאת פרח השעות. האנלוגיה ברורה עד כדי קיטש: פגשתי בחורה יפה, הקשר בינינו נבל, אך אל דאגה, פרח אחר יצמח במקומך. אם לומר את האמת, עלי זה עדיין עובד כפשוטו: את, דפי, יפה עד כדי כאב, וכשכתבתי את הפיסקה הקודמת - אותך תיארתי בעיני רוחי. תיארתי וכאבתי. כאשר אני ראיתי את פרח השעות שלי בפעם הראשונה במציאות, גבוהה, לבנה, אדמונית, אצילית, אלה - לא התהפנטתי אלא קפאתי (זה מה שפיזיקאים עושים כדי לא למות כשהלב שלהם מפסיק לפעום). קיפאון שהחל מתמוסס מאוחר יותר עם השפעת יין הפלאם, טעם הרוק, רעד ה"קיור", ונמס לחלוטין בסוף אותו ערב. אז כבר ראיתי אותך אחרת, חיה ערומה פראית גשמית גוהרת מעלי.
אבל אז אווה הזכירה לי שפרח השעות הוא משהו שנמצא בתוכנו, ולא משהו חיצוני לנו. ככל שהרהרתי בדבר יותר, הבנתי שפרח השעות שלי הוא בדיוק אותה ההתרגשות, ההתפעמות, שאת חוללת בי.
מוסר ההשכל של "מומו" הוא שצריך להתענג על כל שעה ושעה, ולא לחסוך בזמן מחשש שייגמר. מוסר ההשכל שלי הוא שצריך להתענג על כל פעימה או החסרת פעימה, ולא לקמץ ברגשות מחשש להיפגע.
את יודעת, ככל שאני מתבגר (מזדקן?) הולכים ופוחתים הדברים שמרגשים אותי, בד בבד הולכים ופוחתים הדברים שאני מרגיש ששווה להילחם בשבילם. למרות שפרח השעות שלי עלול לנבול למחרת הדייט, הוא הדבר הכי יפה אצלי, ונדיר לפרוח כפי שהוא לאחרונה, אני מתכוון למצוץ את לשדו כאילו שהוא פרח לב-הזהב. זאת עשיתי בשעות המתוקות האלה של הכתיבה.
ישנה גם אפשרות שלישית. האפשרות השלישית היא שפרח השעות שראיתי בחלום הוא פרח השעות שבתוך הלב שלך. הדבר הכי יפה אצלך, דפי, הוא זה שאת בנאדם טוב. זאת הסיבה שאני מוכן להילחם בשבילך. כך אני מרגיש.
האימייל של אייל
- גם אתם חיברתם מכתב אהבה יפה ומרגש ושמרתם במגירה? שילחו לנו,
ואולי נפרסם אותו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
