שתף קטע נבחר

הלבד שבתוך הביחד, זה הכי גרוע

כש"יוצאים", יש גם הרגשה של "יוצאים". כשאין מחויבות אמיתית יש נטייה לנסיונות שלא להיקשר לבנאדם, לא להכיר אותו באמת. מי צריך להכיר חניה זמנית. חונים קצת זמן ונוסעים הביתה. מה, צריך לשאול עכשיו אם האספלט נעים לה, לחניה? וכש"יוצאים" כבר כמה זמן בלי תחושה של מחויבות באוויר, אני מתחילה להרגיש לבד, כמו נקודה

פעם חשבתי שלהיות לבד זה אחד הדברים שיכולים לבאס אותי יותר מהכל. אפילו יותר מלדרוך על הרטוב באמבטיה עם גרביים. יותר מלמצוא חתיכת קקי שצפה בשירותים כי השותף שכח להוריד את המים. יותר משערה ממקור לא מזוהה על מברשת השיניים. אפילו יותר מלחרוז חרוזים. כי אני לא אוהבת להיות נטולת צד שני, וייתכן שזו הסיבה לכך שמגיל 15 בערך הייתי לבד אולי חודש, וגם זה בגלל שהייתי בחו"ל. אני מודעת לעובדת היותי תולעת חסרת חוט שדרה, נזקקת כאסופית סתורת שיער לחום ולמגע, לא יכולה לתת סיבה לקיומי העלוב ללא הידיעה שיש מישהו שאוהב אותי ורוצה ללטף לי את השיער גם בלי שאני אחזיק אקדח סיכות לראשו. צומי. אבל כמובן, כמו כמעט כל תחושה, מחשבה או תהייה שעברה אי פעם במוחי האומלל, גם כאן הסתבר לי שטעיתי. כי מה שמבאס אותי הרבה יותר מלהיות לבד, זה להיות לבד כשאני ביחד.

 

רוב מערכות היחסים שלי נוצרו צפונית למרכז, היכן שאנשים הופכים ל"חברים" מתישהו, ולא אוחזים בסטטוס "יוצאים" עד שיוצאת נשמתם. ובכלל, ה"יוצאים" הזה, מישהו צריך להגיד לו שפג תוקפו אחרי תקופה מסוימת, נגיד חודשיים. אם אחרי חודשיים אני אשמע מישהו מציג אותי כ"מישהי שאני יוצא איתה" אני אבעט לו בראש. אני לא אחשוב על זה, אני פשוט אשלח את הרגל שלי לכיוון הקלוואסה שלו ואני אתן לו בעיטה, גם אם זה כרוך בקריעת גיד חיוני במאחורה של הברך. שיילמד לו, הדביל. מעולם לא יצא לי לעשות את זה עד כה, אבל אני בטוחה שלא אהסס אם יצוץ לו הצורך, יש לי רגשות מאוד עזים בנושא. יש לי רגשות מאוד עזים בקשר לתל אביב באופן כללי. אני מאוד אוהבת את העיר הזו, שכבר שנה וחצי אני גרה בה. אבל היא כל כך מעצבנת לפעמים, שגם לה הייתי מעיפה איזו אחת לתחת, אילו רק הייתי מוצאת את המיקום המדויק.

 

כש"יוצאים", יש גם הרגשה של "יוצאים". כשאין מחויבות אמיתית יש נטייה לנסיונות שלא להיקשר לבנאדם, לא להכיר אותו באמת. מי צריך להכיר חניה זמנית. חונים קצת זמן ונוסעים הביתה. מה, צריך לשאול עכשיו אם האספלט נעים לה, לחניה? אם היא אוהבת את הפסים הכחולים לבנים, או שמא היא מעדיפה את האדומים אפורים? ומה דעתה על השלט שתקוע לצידה יום וליל? את מי זה מעניין. בסך הכל חניה. אם היא תהיה פנויה מחר זה יהיה מאוד נחמד, כי היא קרובה לבית, אבל גם החניה שלידה סבבה לגמרי, לא צריך להתעכב על שטויות.

 

וכש"יוצאים" כבר כמה זמן בלי תחושה של מחויבות באוויר, אני מתחילה להרגיש לבד. לא יוצאים עם אנשים אחרים, אבל גם לא אומרים שום דבר שמרמז על רגשות. חס וחלילה, רגשות? אצלי? פחח. אני בכלל פחית קרירה, בטון אפור, ברבי עם גבות מקועקעות. או יותר נכון: אני לא יכולה להרגיש אם לא מרגישים אליי בחזרה. הוא לא צריך להגיד מילה, אבל אם הוא לא נותן את ההרגשה הזו, זו שממלאת אותי בחום ואהבה, אני מתחילה להתרחק, עד שלא נשאר ממני כלום חוץ מנקודה אדומה (החצ'קון). ובגלל שאני כבר נקודה אדומה קשה לי לחזור אחורה, הרי לנקודות אדומות יש מעט מאוד מאפיינים. הן קטנות והן אדומות. זהו. אין להן פיצ'ר של חזרה בזמן, הן לא מכירות את מייקל ג'יי פוקס.

 

ואני בנאדם תלותי, שגם אוהב שנתלים עליו בחזרה. כמו קופיף ועץ, בתנאי שמניחים שהעץ נהנה מזה, שהקופיף נתלה עליו ולא מתלונן שהוא שובר לו את כל הענפים. ובגלל שאני תלותית, אני צריכה ביטחון, כזה שיעטוף אותי וישמור עליי מכל רע. כזה שייתן לי תחושה שאני יכולה לסמוך, יכולה לבטוח באמת, להישען אחורה ולא למצוא את עצמי עם התחת על המדרכה פלוס מבט המום ועלבון מדמיע. בשביל אחד כזה צריך להתפתח, לא להישאר במקום החלול של היציאות. למה זה נראה לי כאילו רגשות הפכו למשהו מפחיד ומאיים?

 

"אני מתה עליך" החליף בשבילי את הנוסח הרומנטי

לא מזמן יצאתי עם מישהו מקסים, חודשיים בערך. למרות שהוא ממש השתדל להראות לי שהוא עצמאי, לא חייב אותי בשביל להיות מאושר אבל זה נחמד אם אני בסביבה, הרגשתי אליו המון, גם אם זו עדיין לא היתה אהבה מהסרטים. אז "אני מתה עליך" החליף בשבילי את הנוסח הרומנטי. לא קיבלתי בחזרה, והפכתי לנקודה. הפעם הייתי נקודה כחולה, עצובה. המרחק עשה את שלו, ובסופו של דבר נפרדתי ממנו. שבוע אחרי שנפרדנו הוא נזכר להגיד שהוא אוהב, אבל כמו האדומות, גם לנקודות כחולות אין מושג איך גדלים בחזרה, וכבר התקררתי לגמרי. אז למה הוא לא אמר לפני כן? למה הוא לא אמר כשזה היה חשוב?

 

גם הנוכחי מאוד משתדל להוכיח לי שהוא אוהב להיות איתי, אבל הוא לא תלוי בי, הוא לא מאוהב. הוא בכלל הצהיר בפניי, כבר אחרי שבועיים, שהוא לא מתאהב בקלות, הוא מחבב בקלות. אם זה לא משפט מנצח, תגידו לי מה כן. כבר כמעט חודשיים שהוא מסמפט אותי, ואני מוחמאת מאוד. ממש כמו החמאה, שבוחרים להשתמש בה לטיגון החביתה במקום בשמן הקנולה. אז איך אפשר לומר לבחור שכזה שאני מרגישה אליו כל כך הרבה עד שבא לי לקפוץ מהמחבת ולעזאזל עם בלילת הביצים? אני לא יכולה.

 

ושוב התחלתי להתרחק, משרכת רגליי אל עבר האופק, מביטה כל הזמן לאחור, אולי מישהו ישים לב שהלכתי, כמו איזו מסכנה. והוא מרגיש שאני מתרחקת, שואל כל הזמן למה אני שקטה בזמן האחרון (המצב הטבעי שלי הוא ברברנות אינסופית. לאנשים רבים יש חשק עז, לעתים, לבעוט לי בראש, ובצדק).

 

אולי אני פחדנית, הרי יכולתי לפתוח את כל הקלפים ולהגיד את האמת. אבל עם הצהרות שכאלה על ההתחלה, הוא יושב לו עם אסים ומלכות ואני עם הזוג העלוב שלי של החמישיות. נראה לי שבמצב כזה עדיף להישאר פסיבית ולחכות למשחק הבא, או פשוט לפרוש. כי ככה זה מרגיש, כאילו זה משחק בשבילו. ובכלל, במשחקים אני מעדיפה לצפות מהצד, אני לא טיפוס ספורטיבי.

 

אני לא מבינה למה הכל צריך להיות כל כך קשה? מה כבר רציתי, להיות חניה שמורה? אפשר לחשוב שביקשתי מרצדס.

 

האימייל של מיכל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הפעם הייתי נקודה כחולה, עצובה. המרחק עשה את שלו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים