והוא עוד קורא לעצמו "המין החזק"
חוזרת הביתה מיום עבודה ארוך ומפרך, עוד לא מספיקה לשים את התיק, וכבר "אאאאמא, היא הרביצה לי", "יש לי שיעורים למחר, בואי תעזרי לי", הקטנצ'יק מושיט ידיו מהלול, הכלב מת להשתין. ובעלי על הספה, חצי גוסס, "אפשר כוס תה?"
ועכשיו, תסריט קצת אחר:
אני חוזרת הביתה אחרי יום מתיש במיוחד, הראש כואב והשפעת ללא ספק בדרך, אבל לא נורא, יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות, שיעורי בית למחר (לי, לילדה, אותו דבר), כביסות, ארוחת ערב לכל השכונה שנמצאת אצלנו בדיוק היום ועדיף שזה יהיה משהו מזין ולא איזה פיצה מקפיצה כי לא יכול להיות שהם יחזרו להורים שלהם ויספרו שלא מקבלים אצלנו ארוחת ערב כמו שצריך, כלים, לצאת עם הכלב, להעביר את כולם מסדר אמבטיה, ובין לבין לצעוק קצת על הבנות שיפסיקו, אבל שיפסיקו מיד את המריבות המטופשות שלהן.
הוא יושב לו על הספה, עם היד בתוך המכנסיים
אה, ומה איתו, אתם שואלים? הוא יושב לו על הספה, עם היד בתוך המכנסיים (לא ברור מה הוא מחפש שם), היד האחרת אוחזת בטלפון והוא לא מפסיק ללהג כמו תרנגולת פטפטנית.
"אתה יכול אולי להחליף לקטנצ'יק?"
"עוד שנייה, את לא רואה שאני מדבר?"
"אבל אני לא מרגישה טוב", מלמלתי חלושות.
אין קול ואין עונה.
וכך, כל הערב אני מנסה לקבל קצת, אבל רק קצת, תשומת לב. אולי טיפת חמלה על איזו אשה מסכנה וקשת יום שקורעת ת'תחת בעבודה וגם דואגת במשמרת שנייה לבני הבית? נאדה!
הוא רצה להכין איתי ארוחת ערב, אבל הוא חייב לרוץ עם חבר שלו, כי כבר שבועיים שלא יצא לו לעשות ספורט והכרס צועקת, כשהוא יחזור הוא מבטיח להוציא את הכלב. בינתיים שלפוחית השתן של כלבנו האהוב מאיימת להתפוצץ ויללותיו קורעות לב, ואני על ערש דווי יוצאת איתו ועם הקטנצ'יק בעגלה לגינה הסמוכה.
"מה, כואב לך הראש? לא ידעתי, אז אולי רק בקטנה?"
חושבות שאנחנו צריכות להוכיח משהו למישהו (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
כשאני חוזרת חשכו עיניי, אף אחד לא טרח לשים את הצלחות בכיור, סל הכביסה עומד לקרוס, הקטנצ'יק מת מרעב, והחברים עוד לא הלכו הביתה (מה? אין לכם אמא?). העיקר שבעלי רץ לו, כי הכרס כרגע הכי חשובה. אה, ומאוד חשוב שאחרי הכל כשאת נכנסת למיטה חצי מתה, בדיוק מתחשק לו. "מה, כואב לך הראש? לא ידעתי, אז אולי רק בקטנה?"
אז זהו זה, שככה זה נשים וזה רק, אבל רק, באשמתנו. איך שאנחנו לא יודעות להציב את הגבולות וחושבות שאנחנו סופרוומן שצריכות להוכיח משהו למישהו.
למה כשגבר טיפ'לה לא מרגיש טוב הוא כבר גוסס וצריך לכרכר סביבו עם תה וגם מסאז' ברגליים אם אפשר, בעוד האשה, כאילו בהסכם לא כתוב, פשוט צריכה להתגבר ולהמשיך הלאה, כאילו ברור שאם היא לא תעשה, אז אין מי שיעשה?
מותר לפעמים להודיע, פשוט להודיע שאני חולה, ושידאג פה להכל וגם יסדר אחריו, להיכנס לחדר, לסגור את הדלת, להתעלם מהכל ולשכב במיטה עם הרגליים למעלה, ושיכין לי כוס תה (וגם מסאז' ברגליים אם אפשר). יאללה, מה? הוא לא נכה, קדימה, שייראה מה זה לתפקד כל יום בשתי משרות מלאות.
יופי, כל הכבוד לי, איך שתפסתי יוזמה ועשיתי את זה סופסוף!
נראה לכם? אולי רק אחרי שאגמור לסדר את המטבח, לקפל את הכביסה, לעשות אמבטיות. ואולי... אם לא יתחשק לו בדיוק....
לפנייה לכתב/ת 
