בורקס בהוליווד

ב1947 סערה אמריקה בעקבות פרשת "הדליה השחורה": הכוכבנית אליזבת (בטי) שורט בת ה-23 נרצחה באכזריות מצמררת, כשהרוצח התעלל בגופה וביתר אותה. הפרשה כונתה "הדליה השחורה", כי הנרצחת אהבה לתחוב פרחים בתלתליה השחורים ולהתהדר בשמלה שחורה. שורט ניהלה אורח חיים דקדנטי והסתובבה עם גברים רבים, בעודה מנסה לפרוץ ללא הצלחה לג'ונגל ההוליוודי. הרוצח תעתע במשטרה ובתקשורת ומעולם לא נתפס. כמעט 60 שנה חלפו מאז הרצח, והפרשה עדיין מעסיקה את האמריקאים. תחקיר שנעשה לאחרונה העלה את ההשערה שהיה זה רופא שביצע את הרצח המזוויע. 

היתה אמורה לשחק את התפקיד של הילרי סוואנק. מיה קירשנר 

(צילום: אימג' בנק-גטי)

הפרשה, שזכתה ללא מעט מחוות בתרבות הפופולרית, חוזרת עכשיו לכותרות בזכות הסרט "הדליה השחורה" שביים בראיין דה פאלמה, המוכר מסרטי פשע כמו "פני צלקת", "הבלתי משוחדים" וגם מ"משימה בלתי אפשרית". הסרט "הדליה השחורה", המבוסס על ספרו של ג'יימס אלרוי, פתח את פסטיבל הקולנוע של ונציה שנערך לפני חודש. עכשיו הוא מוקרן בישראל, ובקרדיטים אפשר למצוא לא מעט שמות ישראליים, כולל המפיקים אבי לרנר, משה דיאמנט, דני דימבורט, רודי כהן ובועז דוידזון.

שם נוסף שייך לשחקנית היפהפייה ממוצא ישראלי מיה קירשנר (כוכבת הסדרה "ישנן בנות"), המגלמת את "הדליה השחורה" בכבודה ועצמה. לצידה אפשר למצוא בסרט את ג'וש הארטנט ואהרון אקהרט, שמגלמים שוטרים הנחושים בהחלטתם לפצח את תעלומת הרצח, וגם מאוהבים באותה אשה (סקרלט ג'והנסון). ואילו הילארי סוואנק ("מיליון דולר בייבי") מגלמת את מדלין, בת עשירים אפלה, משוחררת מינית ונטולת עכבות.

כשפגשתי בוונציה את דה פאלמה בדקתי איתו למה בחר בקירשנר לגלם את הדליה השחורה המיתולוגית. "מיה היא שחקנית נהדרת", הוא מנמק. "היא הגיעה לאודישנים כדי להיבחן לתפקיד של מדלין, אותו עשתה בסופו של דבר הילארי סוואנק. זה התפקיד שמיה רצתה לעשות, והיא ללא ספק היתה מסוגלת לעשות אותו. חשבתי שהיא פנטסטית ובחרתי בה לתפקיד. אבל ההפקה קרסה בגלל שהמממנים עזבו, ואיבדנו את מארק וולברג שהיה אמור לככב לצד ג'וש. היינו צריכים להפקה שלנו שמות נוצצים ומפורסמים נוספים. אז כדי להשיג מימון גייסנו את הילארי, ששמה עזר לנו לקבל כספים, וליהקנו את מיה לתפקיד הדליה השחורה - כשאנחנו מרחיבים את התפקיד, על מנת שיהיה לה מה לשחק".

קירשנר הגיעה לצילומי "הדליה השחורה" היישר מחופשה בחופי קמבודיה, שם חגגה את יום הולדתה ה-31. "בהתחלה הייתי מפוחדת ומבועתת מבראיין", היא הודתה כשראיינתי אותה בחוף הים בלידו של ונציה. "כשהגעתי לבולגריה חשתי כמו מישהי שניצבת מול כיתת יורים. את האימה והחרדות האלה הבאתי לתפקיד. בראיין לא הפסיק לדחוף ולעודד אותי לאלתר ולחרוג מהתסריט".

דה פאלמה מודה שהוא לא היה הבמאי הכי נחמד בעולם, ו"שמתי את מיה בכל מיני מצבים מלחיצים", כדבריו.

פרשת הדליה השחורה לא היתה זרה לקירשנר. "קראתי הרבה ספרים עליה, כבר לפני עשר שנים. זאת פרשה מרתקת מסיבות רבות, וגם כיום מאוד קל ללכת לאיבוד בתעשיית הבידור", היא אומרת.

הבאת לתפקיד שלה משהו מהניסיון שלך לפרוץ בהוליווד?

"לא. לי היה ניסיון שונה לחלוטין מזה של אליזבת שורט. שיחקתי אומנם כבר בימי התיכון, אבל חייתי חיים נורמליים. הלכתי למסיבות של החברים שלי בתיכון ויצאתי למחנות קיץ. שום דבר בהתבגרות שלי לא הרחיק אותי מאורח חיים רגיל. אחרי התיכון המשכתי לאוניברסיטה, כך שאף פעם לא חייתי באווירה של התעשייה".

עבור קירשנר, צילומי "הדליה השחורה" בבולגריה היו בעצם מסע שורשים: אמה הישראלית נולדה שם. "השהות בבולגריה היתה מדהימה מבחינתי", היא מעידה. "ניסיתי למצוא את הבית שבו אמא גדלה בסופיה, אבל לא היו בשעתו מספרי רחובות, אז התקשיתי לאתר אותו".

איך היה לעבוד עם כל החבורה הישראלית?

"הם היו כל כך מתוקים. גיליתי אפילו שאמו של המפיק רודי כהן הכינה את המזנון בחתונה של אמי. ואחר כך התברר שאמא של רודי היתה שכנה של סבתא שלי בבולגריה. אכן עולם מאוד קטן".

יצא לך לעבוד עם סקרלט ג'והנסון?

"בכלל לא, אפילו לא פגשתי אותה בצילומים. יצא לנו להיפגש רק אחר כך. לעומת זאת ביליתי עם הילארי סוואנק. היו לנו כמה ימי חופש, אז בין היתר יצאנו לשוטט בשוק פשפשים ליד המלון בו מכרו עתיקות. תמיד כשאני מסיירת בעולם אני משתדלת ללמוד משהו על התרבות המקומית".

למרות הישראליות הזורמת בדמה, קירשנר, בעלת עיניים מדהימות המובלטות על ידי שיער שחור אסוף ושמלה סגלגלה, מעדיפה לנהל את הראיון באנגלית. פה ושם היא משלחת מילה בעברית, בסגנון: "היי, מה נשמע, אני בסדר. אתה בסדר?". לדבריה, "אני מבינה עברית אבל לא אוהבת לדבר, בגלל שאני נשמעת פשוט מביכה".

היא בתו של שלדון קירשנר, יהודי מטורונטו, קנדה, שהגיע לישראל להתנדב בקיבוץ. במהלך ביקורו בתל אביב פגש באתי, בחורה יפואית. אחרי חצי שנה הם התחתנו ועקרו לטורונטו. האב שימש ככתב בכיר בעיתון יהודי מקומי והאם עבדה כמורה. קירשנר הפעוטה גדלה על המורשת הישראלית, כולל שירי שלמה ארצי ומאכלים יפואיים (ובראשם כמובן בורקס). בחופשות היא קפצה לבקר את המשפחה בארץ. "אני מרגישה חצי ישראלית", היא מעידה על עצמה. "הילדות שלי היתה בישראל, וחצי משפחה שלי חיה שם כיום. סבתא ודודה שלי גרות בבאר שבע, אז בשבילי ישראל היא בית ואני אוהבת אותה מאוד. בביקורים שלי התרשמתי גם שזאת ארץ מאוד יפה".

קירשנר הביישנית והשקטה החלה לשחק בצעירותה. היא גם אהבה לכתוב סיפורי אימה, והמורים לא הבינו למה היא לא כותבת על בארבי. התפקיד הבולט הראשון שלה היה בסדרה שהיתה מבוססת על "מלחמת הכוכבים". ב-1994, כנערה מתבגרת, היא פרצה עם שני סרטים קנדיים מוערכים: "אקזוטיקה" של אטום אגויאן, בו גילמה חשפנית במועדון לילה המטריפה את דעתו של איש מס הכנסה, ו"אהבה ושרידי אנוש" של דניס ארקאן, בו גילמה נערת טלפון. מתברר שכבר בצעירותה היא פיתחה חולשה לתפקידים לא שגרתיים, נועזים, אמיצים. "אני מעדיפה לשחק נשים מורכבות, לפעמים בעלות היסטוריה מינית. דמויות שמשקפות נשים שפגשתי בחיי או המבטאות אנושיות שמעניינת אותי".

למרות תפקידיה הקולנועיים, קירשנר מזוהה בעיקר עם סדרת הטלוויזיה "ישנן בנות" (ששודרה אצלנו ב- +yes), העוסקת בהווי של לסביות בלוס אנג'לס. הסדרה מצולמת בוונקובר, קנדה, ושם שוהה כעת קירשנר לרגל צילומי העונה הרביעית. קירשנר מגלמת את ג'ני שכטר, הסופרת היהודייה (כולל מגן דוד) הסטרייטית והמתוסבכת שהיתה מאורסת למאמן שחייה, עד שהתאהבה במסעדנית איטלקית. ג'ני היא דמות שמככבת בפורומים סביב הסדרה וזוכה לשלל טוקבקים של שטנה ונאצה. בעיתון "תל אביב" אפילו כתבו שהיא "מעצבנת כמו אורי דן". "אנשים נהנים לראות את ג'ני בפעולה", מאבחנת קירשנר. "זה כמו להתבונן בתאונה קשה, שאתה לא אמור לראות, אבל חייב להסתכל. היא לא בת השכן ממול. ג'ני היא דמות מאוד פרובוקטיבית ושנויה במחלוקת, שמעצבנת ומרגיזה הרבה אנשים".

היססת לגלם דמות שמתנסה ביחסים לסביים?

"כמובן שלא. האמת - זאת שאלה מקוממת ואני לא סובלת ששואלים אותה".

יש שחקנים ושחקניות שחוששים לעשות כאלה תפקידים.

"אז זה מטופש מצידם. הרי לא משנה מה אתה מגלם, אהבה היא אהבה, גם אם מדובר בשני גברים או בשתי נשים. אני מודעת לכך שיש אנשים שלא רוצים להיחשף ליחסים חד-מיניים, אבל בסופו של יום, גם הסטרייטים וגם ההומואים והלסביות יודעים שזה אותו הדבר. זאת הבעיה של אנשים - אם יש להם בעיה עם הנושא, אבל זאת לא הבעיה שלי".

קירשנר התארחה גם בסדרת הפולחן "24", בתפקידי מנדי הטרוריסטית הסקסית והמתוחכמת. בין היתר ניסתה להתנקש בחיי הנשיא דייוויד פאלמר באמצעות נשק ביולוגי, כשלחצה את ידו. בעונה הרביעית היא שבה וחברה אל חבורת מרואן, טרוריסט-העל, ואף נתפסה על ידי ג'ק באוור. היא קיבלה חסינות תמורת מידע על מרואן, כך שאולי עוד נשמע ממנה בעונות הבאות. "מנדי היא כמו דמות מקומיקס והיה כיף לגלם אותה", היא אומרת. "לא תיארתי לעצמי שאגלם אי פעם מתנקשת. אשמח לגלם אותה שוב. היה גם נחמד לעבוד עם קיפר סאתרלנד, כוכב הסדרה. בגלל שגם הוא קנדי היתה לנו שפה משותפת. עבדתי אפילו בעבר עם אמו באחד מתפקידיי הראשונים. קיפר הוא איש מאוד ממוקד ומקצועי וגם מאוד נחמד ושופע קסם".

מה המשפחה שלך חושבת על התפקידים הפרובוקטיביים והסצינות הנועזות?

"המשפחה שלי מאוד תומכת וגאה בי. התוודיתי בפני משפחתי שאני מופיעה בסצינות חזקות ב'הדליה השחורה', ואז אבי ראה את הקדימון ואמר 'את דווקא נראית מאוד נחמדה', ולא היה לו מושג שזאת דווקא הסצינה ממנה הוא חשש".

בימים אלה שוקדת קירשנר גם על סיום הספר שלה, שעוסק בנשים וילדים פליטים בכל רחבי העולם. "סיירתי במחנות פליטים מטעם הארגון אמנסטי אינטרנשיונל, עודדתי את הנשים והילדים לכתוב על חייהם ולימדתי אותם לצלם את הסביבה שלהם. במסע הזה העדפתי לבקר במקומות שלא מסוקרים על ידי התקשורת. הייתי בצ'צ'ניה, במלאווי, בתאילנד ובמקסיקו, והמפגשים האלה שינו את חיי. בצעירותי התלבטתי אם להיות עיתונאית או שחקנית, ועכשיו אני עוסקת בעצם בשניהם. בכלל, אנחנו השחקנים ברי מזל ומרוויחים כל כך הרבה כסף על מה שאנחנו עושים, אז אנחנו צריכים לתרום".

קירשנר מגלה שהחיבור שלה לפליטים נובע מהרקע המשפחתי. "אני באה ממשפחה של פליטים ניצולי שואה, משני הצדדים, וגדלתי באווירה כזאת. המשפחה שלי לא אהבה לדבר על הנושא. בילדותי ידעתי שמשהו נורא קרה, אבל לא ידעתי בדיוק מה. בהמשך למדתי פרטים על האובדן והשכול. אני יכולה להבין למה הם לא רצו לשתף את הילדים, אבל לדעתי חשוב לאנשים ששרדו טראומה לתעד את מה שהם חוו, או לתת לאחרים לכתוב על כך".

קירשנר מקפידה לא לדווח לתקשורת דבר על חייה הפרטיים. "כשהתקשורת מתעדת את מערכות היחסים ששחקן מנהל, זה פוגע בהן", היא מנמקת. "חשוב יותר לשמור על האינטימיות מאשר לשתף בקשר אנשים שאתה לא מכיר".

היא מוכנה לגלות רק שיש בחייה כלבת קולי חדשה ("קוראים לה ריינבו. קיבלתי אותה ממקלט לחיות נטושות והיא מאוד יפה"), ושהיא קנתה לאחרונה דירה בפריז. "כשהייתי בת 15, בת דודתי יעל תומר לקחה אותי בפעם הראשונה לפריז. התאהבתי בעיר הזאת ומאז אני מרבה לבקר בה".

בשעות הפנאי היא מתמקדת באימוני טריאתלון. "אני עוסקת בספורט כזה תובעני בגלל שאני צברית...", היא מצחקקת. "אני אוהבת להציב לעצמי אתגרים קשים ולעשות דברים שחשבתי שלעולם לא אוכל לעשות. ואז אני מוכיחה שאני כן יכולה, וזה גורם לי להיות גאה בעצמי".