שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    נאמן לדרכו

    פסטיבל הסרטים הבינלאומי נפתח הערב בחיפה באירוע חגיגי בו הוענק לאיש הקולנוע ג'אד נאמן אות הוקרה על תרומתו לקולנוע הישראלי. "בכל סרטיי נשמרתי והצלחתי לא להיות 'אחד משלנו' ואף על פי כן זכיתי להוקרה מצדכם", אמר עם קבלת הפרס

     

    פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-22 בעיר חיפה נפתח הערב באירוע חגיגי בו הוענק פרס למצוינות בקולנוע לג'אד נאמן, במאי, מורה ואיש רוח, יוצר בעל מודעות חברתית ופוליטית שלאורך ארבעה עשורים נשאר נאמן לדרכו.

     

    "ג'אד נאמן הוא יוצר מעניין, מקורי ושונה מאד במפת יוצרי הקולנוע בישראל", אמרה פנינה בלייר, מנכ"לית הפסטיבל, "הוא יוצר ולוחם פוליטי, שאחרי כמעט 20 שנה בהן עסק בהוראה והקים דור שלם של יוצרים, חזר ליצור וזה בהחלט אירוע חשוב. חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת לאפשר לקהל שלא מכיר את יצירתו, אשר זכתה לחשיפה מועטה מדי, הזדמנות נוספת". בלייר הוסיפה ואמרה: "נראה לי אך טבעי שיוצר, שהעשייה שלו עוסקת באופן מוחלט בליבת החיים בתוך המרחב המזרח תיכוני ובזהויות בתוך המרחב הזה, יקבל פרס בפסטיבל שהמהות שלו היא דיאלוג בין תרבויות ובעיקר בין שכנים".

     


    נאמן נואם בטקס קבלת הפרס. "הקולנוע מסוגל לחשוף משמעויות שבדרך כלל מוסוות היטב על ידי אידיאולוגיה"

     

    קריאת התגר של נאמן על גבולות המדיה הקולנועית כמו גם על גבולות הקונצנזוס היהודי-ישראלי הפכה אותו במידה רבה לפרש בודד שנדרש להתמודד עם ביקורות נוקבות והתקשה במציאות גיוס משקיעים, גופי שידור ופלטפורמות חשיפה לסרטיו. אולי בשל כך מתקשה נאמן לקבל את הזכייה באות הכבוד מטעם פסטיבל חיפה כמובן מאליו. "אני מאד מעריך את אומץ הלב של פנינה בלייר להעניק לי את הפרס", אמר נאמן, "אני משוכנע שזו היתה החלטה לא פשוטה. אנשים רואים בי קיצוני פוליטי שעוסק בכל הדברים שהם לא אוהבים לשמוע. רוב הסרטים שלי עסקו בנושאים פוליטיים שבזמנים שהם נעשו, אף אחד לא רצה לשמוע, לראות או לגעת בהם. זה גם היה גורלם של סרטיי. חיי המדף של הסרטים שלי היו קצרים ביותר ולכן אני מעריך מאד את החשיפה הזו".

     

    לעצור את מופע האימים של הגופות

    עם זאת, קבלת הפרס היתה לדברי נאמן מלווה בהתלבטויות. "כל אדם יודע שקבלה של פרס מהווה גם הסכמה לשיתוף פעולה עם נותן הפרס", אמר על במת האודיטוריום בחיפה, "מובן שאני מוקיר את פסטיבל חיפה המקדם בקולנוע ערכים של זכויות אדם שאני מאמין בהם. אולם כמו כל גוף ציבורי הנסמך על תקציב המדינה, גם בפסטיבל חיפה ממשלת ישראל שותפה. כיוצר סרטים, מעולם לא נתתי את ידי לשלטון ולכן קבלת הפרס נעשית מתוך היסוס. הסרטים שעשיתי היו והנם חלק מהמאבק לפקוח את עיני אלה שמסרבים להביט ולראות נכוחה. אמנות הקולנוע הוויזואלית נועדה להראות לצופים את מה שעיניהם לא רואות. הקולנוע מסוגל לחשוף משמעויות שבדרך כלל מוסוות היטב על ידי אידיאולוגיה. הקולנוע הטוב מספר את הסיפור ההיסטורי והמיתולוגי של ההווה ומאיר את הפינות האפלות בחיינו. בתחילת דרכי בקולנוע המאבק לפתיחת העיניים היה בגדר אמונה תמימה של איש צעיר ושאפתן. מאז למדתי בדרך הקשה שבכדי ללמוד את לקחי ההיסטוריה, עמים לא הולכים לקולנוע אלא יוצאים למלחמה".

     

    במסגרת הנאום הפנה נאמן הצעה רדיקלית אל אנשי הפוליטיקה הישראלית לחזור ולקרוא בכתביו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. "הרצל הבין את הסכנה של חברה מיליטריסטית ולכן הציע שמדינת היהודים תקיים צבא חזק אבל תסגור אותו בתוך הבסיסים שלו. בדומה להפרדת הדת מהמדינה, הרצל דיבר על הפרדת הצבא מהמדינה כי הוא הבין שאסור להניח למכונת המלחמה להכתיב את המהלכים המדיניים", אמר נאמן והוסיף, "כל מה שמתרחש כאן מאז הקמת המדינה, הוא ההיפך הגמור מחזונו של הרצל. צה"ל הוא שמכתיב את המדיניות של ישראל והמדיניות הזו היא לחזור ולהפעיל את מכונת המלחמה פעם ושוב במלוא העצמה. התוצאה תמיד זהה - עוד ועוד גופות מרוטשים של חיילים ואזרחים".

     

    נאמן אמר כי למרות שסרט אינו כלי פוליטי לפעמים, כמו הפוליטיקה, הוא כותב את ההיסטוריה של העתיד. "על מנת לעצור את מופע האימים של הגופות המרוטשות, משני צדי הגבול, הממשלה חייבת לאמץ את עמדתו של הרצל ולהחזיר את צה"ל לבסיסיו", אמר נאמן. "במקום לצאת למלחמה נוספת, הממשלה חייבת לאזור אומץ על מנת לכתוב מחדש את ההיסטוריה של עתיד האזור והפעם לא בדם כי אם בדיו של הסכמים ופשרה היסטורית, להתחיל לדבר עם כל גורם שמעוניין - עם החמאס, עם הסורים, עם החיזבאללה ועם האיראנים, לנהל שיחות בגלוי או בחשאי, בכל מקום שירצו וללא תנאים מוקדמים. כל השיטות האחרות יובילו אותנו ואת שכנינו לאסון ידוע מראש". דבריו של נאמן התקבלו במחיאות כפיים סוערות.

     

    נאמן סיים את דבריו בנימה אישית כשאמר בהשלמה: "זו כמובן הצעה מדינית שלא תתקבל. במשטר דמוקרטי אמנם נהוג שלא לפגוע במתנגדי המדיניות הרשמית. הדרך לנטרל אותם היא יותר מתוחכמת. אומרים להם: לא נפגע בכם או ברכושכם אבל אתם פשוט לא תהיו יותר 'אחד משלנו'. אני מרגיש סיפוק רב מכך שבכל הסרטים שעשיתי נשמרתי והצלחתי לא להיות 'אחד משלנו' ואף על פי כן זכיתי להוקרה מצדכם".

     

    "מקווה שהסרטים שלי יעוררו הד"

    בראיון ל-ynet מעלה נאמן ספק לגבי יכולתו של הקולנוע הרדיקלי לשנות את המציאות הפוליטית אך מדגיש שהזירה הפוטנציאלית לערעור הקיבעון המחשבתי נמצאת במערך החינוכי. את ההצלחה הגדולה שלו הוא רואה באקדמיה שם שימש בין היתר כראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "ביחד עם לא מעט חברים וחבר ות הצלחנו לייסד מחדש מתוך החוג את הקולנוע הישראלי ולעשות באמצעים פדגוגיים איזו שהיא מהפיכה", הוא אומר, "גם בבית הספר סם שפיגל, שבוודאי יש לו חלק מאד נכבד ממה שקורה היום בקולנוע, יש לא מעט בוגרים שלנו. הדלק למהפכה נבע מהסרטים שעשינו בשנות השישים והשבעים. דוד פרלוב, אברהם הפנר, רפי בוקאי, דני וולמן, רם לוי ואמיל מילק קנבל, נסים דיין ומשה מזרחי ואיתן גרין היו בקבוצה שהחזיקה בתפיסה מאד חזקה של הסתכלות פנימה וניסיון ללכת רחוק גם במדיום וגם בנושאים שחשבנו שחייבים לגעת בהם ולצייר אותם במפה הקולנועית. החוג, שהיום מנוהל על ידי בוגרים שלנו, כמו ראובן הקר, היה בית גידול וזו מסכת שלמה של עבודה מהפכנית ארוכת שנים. זה השדה האמיתי. לבוא ולומר היום שהסרטים שלנו השפיעו על הפוליטיקה? לא הייתי אומר".

     

    יכול להיות שהקהל עוד לא מוכן לקולנוע ישראלי רדיקלי באמת?

     

    "אי אפשר להיות רדיקלי מבחינה צורנית או תוכנית לפני שיש לך קהל. ניסינו לעשות את זה, אבל המהלך הזה לא הצליח. היום חוק הקולנוע אפשר יצירה רציפה ובחמש השנים האחרונות יוצרים ישראליים הצליחו לייצר מיינסטרים שלאט לאט נבנה לו גם קהל. 'שנת אפס' מבחינה צורנית הוא סרט מאד מעניין והוא לא היחיד. יש לא מעט סרטים שהם מיינסטרים אבל עשויים נפלא כמו 'אביבה אהובתי' ו'אדמה משוגעת' שעוסקים בנושאים חשובים, מעניינים ומשמעותיים. זה הדור העכשווי של הקולנוע הישראלי. אני משוכנע שברגע שמעמד היצירה הקולנועית הישראלית יתבסס, יהיה מקום ללכת לאזורים הרדיקליים יותר. אם את שואלת אם אני מרוצה, אני אומר שאני בעיקר מרוצה ממה שקרה לי בחוג לקולנוע. מזה שלא עשיתי סרטים כל כך הרבה שנים אני לא מרוצה ובטח שלא גאה אבל זה מה שהתאפשר לי לעשות. אני יכול לומר שכשעשיתי סרטים היה חשוב לי להיות מדויק וללכת עד הסוף עם האמירה. לא פעם חטפתי על זה גם מהביקורת ובוודאי שמהקהל אבל זה לא שינה דבר. היה קשה מאד לעשות את 'הסתכלות על עכו', 'מרד הימאים', 'רחובות האתמול', 'מסע אלונקות' אבל זה היה לי חשוב ומבחינה זו אני כן מרוצה - לא בגדתי בעצמי".

     

    ובכל זאת, כל יוצר רוצה שהיצירה שלו תזכה לחשיפה. זה בטח לא קל.

     

    "ברור שחשוב שהדברים שאתה עושה יתקבלו, בעיקר על ידי אנשים שאהובים עליך. קולנוע נועד לחשיפה גדולה ולהרבה צופים, זה מדד שלרוב קובע גם קריירות. אבל מה שבאמת חשוב הוא לעשות ולקוות שהסרטים שלי יעוררו הד באנשים שקרובים לי וזה בדרך כלל קרה".

     

    בתכניית הפסטיבל נכתב: "על אף ההילה האינטלקטואלית וההערכה הרבה שכל העוסקים בקולנוע בישראל רוחשים לנאמן, מעולם לא קל היה לו להפיק את סרטיו. הביקורות ודאי לא פירגנו. הוא ככל הנראה Pre-Discours". כותבים שהקדמת את זמנך, אתה מרגיש כך?

     

    "יכול להיות במובנים מסוימים. אני לא אתהדר בקישוט הנפלא הזה של 'הקדים את זמנו'. אמרתי ועשיתי כמה דברים שיש בהם מזה, כמו למשל שיזמתי וריכזתי את הפורום לאיכות השידור בתקופת ממשלת ברק בו היו שותפים הקשת הדמוקרטית המזרחית ופורום היוצרים הדוקומנטרים. הרעיון היה לקדם ולהקים ערוץ רב תרבותי חופשי שלא יהיה כפוף לאילוצים מסחריים או לרשות השידור במתכונת של arte האירופי או ערוץ 4 הבריטי. לא יצא מזה כלום כי אריק שרון עלה להר הבית וממשלת ברק נפלה. בשבילי זה היה מעשה מאד רדיקלי וחשוב למרות שהוא נכשל. זו היה אבן דרך בעשייה הקולנועית שלי. גם היום, למרות הבחילה הכללית ממה שאנחנו רואים על המסך בטלוויזיה, עדיין אף אחד לא מרים את נס המרד ואומר: זו המערכת הפדגוגית הכי חזקה שיש לנו ואנחנו חייבים לעשות מעשה רדיקלי לשנות אותה. לפני 30 שנה התייחסתי לגטו הערבי בעכו. אז אף אחד עוד לא דיבר על הנכבה, לא ידעו לומר את המילה הזו. הראו את הסרט הזה פעם אחת בערוץ והוא נגנז. היום אומרים שזה סרט פוסט קולוניאליסטי, אז לא ידעתי מה אני עושה אבל הרגשתי שחשוב להראות את זה".

     

    במקביל להקרנת הסרט החדש שלך, "נוזהאת אל פואד", יתקיים בפסטיבל מפגש סביב היצירה שלך וליתר דיוק סביב נושא מרכזי ביצירה והוא טראומה פרטית מול טראומה לאומית. מהם שורשי הטראומה?

     

    "במלחמת ששת הימים הייתי רופא קרבי בצנחנים. לראשונה בחיי ראיתי מקרוב ונגעתי בגוף מרוטש של גברים צעירים. כשהייתי שם לא הייתי במצב של טראומה או הלם קרב, אבל במשך השנים הדברים לאט לאט חלחלו והיום אני חושב שנשאר מזה משהו פוסט טראומתי. הביטוי הראשון לזה היה ב'מסע אלונקות', שעשיתי יחד עם השותף שלי ליצירה, חנניה בר. גם הסרט הלפני אחרון שעשיתי עבור ערוץ 4 הבריטי, 'רחובות האתמול', עוסק ברצח פוליטי של יהודי קיצוני. אז, שבע שנים לפני רצח רבין, זה עוד לא היה טראומה אישית או לאומית. כותרת הכתבה על הסרט בעיתון היתה 'תועבה וטמטום'. הם כתבו שרק במאי שכמוני יכול להציג תועבה שכזו על יהודי שרוצח יהודי. זה אולי שייך לנושא של להקים את זמנו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גוסטבו הוכמן
    ראש עיריית חיפה, יונה יהב, וג'אד נאמן בטקס
    צילום: גוסטבו הוכמן
    נאמן. לא בגדתי בעצמי
    לאתר ההטבות
    מומלצים