נאמן לדרכו

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-22 בעיר חיפה נפתח הערב באירוע חגיגי בו הוענק פרס למצוינות בקולנוע לג'אד נאמן, במאי, מורה ואיש רוח, יוצר בעל מודעות חברתית ופוליטית שלאורך ארבעה עשורים נשאר נאמן לדרכו.

"ג'אד נאמן הוא יוצר מעניין, מקורי ושונה מאד במפת יוצרי הקולנוע בישראל", אמרה פנינה בלייר, מנכ"לית הפסטיבל, "הוא יוצר ולוחם פוליטי, שאחרי כמעט 20 שנה בהן עסק בהוראה והקים דור שלם של יוצרים, חזר ליצור וזה בהחלט אירוע חשוב. חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת לאפשר לקהל שלא מכיר את יצירתו, אשר זכתה לחשיפה מועטה מדי, הזדמנות נוספת". בלייר הוסיפה ואמרה: "נראה לי אך טבעי שיוצר, שהעשייה שלו עוסקת באופן מוחלט בליבת החיים בתוך המרחב המזרח תיכוני ובזהויות בתוך המרחב הזה, יקבל פרס בפסטיבל שהמהות שלו היא דיאלוג בין תרבויות ובעיקר בין שכנים".

נאמן נואם בטקס קבלת הפרס. "הקולנוע מסוגל לחשוף משמעויות שבדרך כלל מוסוות היטב על ידי אידיאולוגיה"

קריאת התגר של נאמן על גבולות המדיה הקולנועית כמו גם על גבולות הקונצנזוס היהודי-ישראלי הפכה אותו במידה רבה לפרש בודד שנדרש להתמודד עם ביקורות נוקבות והתקשה במציאות גיוס משקיעים, גופי שידור ופלטפורמות חשיפה לסרטיו. אולי בשל כך מתקשה נאמן לקבל את הזכייה באות הכבוד מטעם פסטיבל חיפה כמובן מאליו. "אני מאד מעריך את אומץ הלב של פנינה בלייר להעניק לי את הפרס", אמר נאמן, "אני משוכנע שזו היתה החלטה לא פשוטה. אנשים רואים בי קיצוני פוליטי שעוסק בכל הדברים שהם לא אוהבים לשמוע. רוב הסרטים שלי עסקו בנושאים פוליטיים שבזמנים שהם נעשו, אף אחד לא רצה לשמוע, לראות או לגעת בהם. זה גם היה גורלם של סרטיי. חיי המדף של הסרטים שלי היו קצרים ביותר ולכן אני מעריך מאד את החשיפה הזו".

לעצור את מופע האימים של הגופות

עם זאת, קבלת הפרס היתה לדברי נאמן מלווה בהתלבטויות. "כל אדם יודע שקבלה של פרס מהווה גם הסכמה לשיתוף פעולה עם נותן הפרס", אמר על במת האודיטוריום בחיפה, "מובן שאני מוקיר את פסטיבל חיפה המקדם בקולנוע ערכים של זכויות אדם שאני מאמין בהם. אולם כמו כל גוף ציבורי הנסמך על תקציב המדינה, גם בפסטיבל חיפה ממשלת ישראל שותפה. כיוצר סרטים, מעולם לא נתתי את ידי לשלטון ולכן קבלת הפרס נעשית מתוך היסוס. הסרטים שעשיתי היו והנם חלק מהמאבק לפקוח את עיני אלה שמסרבים להביט ולראות נכוחה. אמנות הקולנוע הוויזואלית נועדה להראות לצופים את מה שעיניהם לא רואות. הקולנוע מסוגל לחשוף משמעויות שבדרך כלל מוסוות היטב על ידי אידיאולוגיה. הקולנוע הטוב מספר את הסיפור ההיסטורי והמיתולוגי של ההווה ומאיר את הפינות האפלות בחיינו. בתחילת דרכי בקולנוע המאבק לפתיחת העיניים היה בגדר אמונה תמימה של איש צעיר ושאפתן. מאז למדתי בדרך הקשה שבכדי ללמוד את לקחי ההיסטוריה, עמים לא הולכים לקולנוע אלא יוצאים למלחמה".

במסגרת הנאום הפנה נאמן הצעה רדיקלית אל אנשי הפוליטיקה הישראלית לחזור ולקרוא בכתביו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. "הרצל הבין את הסכנה של חברה מיליטריסטית ולכן הציע שמדינת היהודים תקיים צבא חזק אבל תסגור אותו בתוך הבסיסים שלו. בדומה להפרדת הדת מהמדינה, הרצל דיבר על הפרדת הצבא מהמדינה כי הוא הבין שאסור להניח למכונת המלחמה להכתיב את המהלכים המדיניים", אמר נאמן והוסיף, "כל מה שמתרחש כאן מאז הקמת המדינה, הוא ההיפך הגמור מחזונו של הרצל. צה"ל הוא שמכתיב את המדיניות של ישראל והמדיניות הזו היא לחזור ולהפעיל את מכונת המלחמה פעם ושוב במלוא העצמה. התוצאה תמיד זהה - עוד ועוד גופות מרוטשים של חיילים ואזרחים".

נאמן אמר כי למרות שסרט אינו כלי פוליטי לפעמים, כמו הפוליטיקה, הוא כותב את ההיסטוריה של העתיד. "על מנת לעצור את מופע האימים של הגופות המרוטשות, משני צדי הגבול, הממשלה חייבת לאמץ את עמדתו של הרצל ולהחזיר את צה"ל לבסיסיו", אמר נאמן. "במקום לצאת למלחמה נוספת, הממשלה חייבת לאזור אומץ על מנת לכתוב מחדש את ההיסטוריה של עתיד האזור והפעם לא בדם כי אם בדיו של הסכמים ופשרה היסטורית, להתחיל לדבר עם כל גורם שמעוניין - עם החמאס, עם הסורים, עם החיזבאללה ועם האיראנים, לנהל שיחות בגלוי או בחשאי, בכל מקום שירצו וללא תנאים מוקדמים. כל השיטות האחרות יובילו אותנו ואת שכנינו לאסון ידוע מראש". דבריו של נאמן התקבלו במחיאות כפיים סוערות.

נאמן סיים את דבריו בנימה אישית כשאמר בהשלמה: "זו כמובן הצעה מדינית שלא תתקבל. במשטר דמוקרטי אמנם נהוג שלא לפגוע במתנגדי המדיניות הרשמית. הדרך לנטרל אותם היא יותר מתוחכמת. אומרים להם: לא נפגע בכם או ברכושכם אבל אתם פשוט לא תהיו יותר 'אחד משלנו'. אני מרגיש סיפוק רב מכך שבכל הסרטים שעשיתי נשמרתי והצלחתי לא להיות 'אחד משלנו' ואף על פי כן זכיתי להוקרה מצדכם".

"מקווה שהסרטים שלי יעוררו הד"

בראיון ל-ynet מעלה נאמן ספק לגבי יכולתו של הקולנוע הרדיקלי לשנות את המציאות הפוליטית אך מדגיש שהזירה הפוטנציאלית לערעור הקיבעון המחשבתי נמצאת במערך החינוכי. את ההצלחה הגדולה שלו הוא רואה באקדמיה שם שימש בין היתר כראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "ביחד עם לא מעט חברים וחבר ות הצלחנו לייסד מחדש מתוך החוג את הקולנוע הישראלי ולעשות באמצעים פדגוגיים איזו שהיא מהפיכה", הוא אומר, "גם בבית הספר סם שפיגל, שבוודאי יש לו חלק מאד נכבד ממה שקורה היום בקולנוע, יש לא מעט בוגרים שלנו. הדלק למהפכה נבע מהסרטים שעשינו בשנות השישים והשבעים. דוד פרלוב, אברהם הפנר, רפי בוקאי, דני וולמן, רם לוי ואמיל מילק קנבל, נסים דיין ומשה מזרחי ואיתן גרין היו בקבוצה שהחזיקה בתפיסה מאד חזקה של הסתכלות פנימה וניסיון ללכת רחוק גם במדיום וגם בנושאים שחשבנו שחייבים לגעת בהם ולצייר אותם במפה הקולנועית. החוג, שהיום מנוהל על ידי בוגרים שלנו, כמו ראובן הקר, היה בית גידול וזו מסכת שלמה של עבודה מהפכנית ארוכת שנים. זה השדה האמיתי. לבוא ולומר היום שהסרטים שלנו השפיעו על הפוליטיקה? לא הייתי אומר".