נלחמת להיות יהודיה
אביגיל גרץ חיה בין העולם הדתי בו גדלה לבין אורח החיים החילוני בו בחרה. במחזה החדש שכתבה, "אונאת דברים", המציג בימים אלה בפסטיבל עכו, היא פותחת את הצוהר אל עולם המדרשים והתלמוד בפני קהל חילוני. "אני רוצה שחילונים יבינו שלא צריך ללבוש שחורים או כיפה בשביל ללמוד תלמוד", היא אומרת
כשם שאונאה אסורה במקח וממכר, כך אסורה אונאה בדברים, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהים". על פי חז"ל אונאת דברים, ובכלל זה גניבת דעת והשחרת פנים, גדולה מאונאת ממון, שכן את הממון ניתן להשיב בעוד שהמילים הנאמרות פוגעות בנפש, מצערות את הלב ואלוהים, אשר מקפיד על הדמעות, לא מעניק עליהן כפרה.
מתוך סוגייה תלמודית זו נרקמת ההצגה "אונאת דברים", המתמודדת בתחרות הרשמית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. המחזה מאת אביגיל גרץ ובבימויה של ליחי בקרמן, עוקב אחר שיעור תלמוד חילוני שעורכים אח ואחות אחרי שנים של נתק. בתוך התפאורה, של ניב מנור, המעוצבת כמו דף גמרא, מתנהלים השחקנים שי זביב ושירי נדב אשר הופכים את מילות הכתובים והתפלפלותו של המחזה למסע מרתק אל תוך הלוגיקה הפרשנית של המקורות היהודיים.
מקורות המחזה נטועים עמוק בבית אביה של המחזאית, רב קונסרבטיבי ממוצא אנגלוסקסי ואם המשפחה, מרצה לשעבר באוניברסיטת בן גוריון העוסקת בכתיבה על סוגיות פמיניסטיות והלכה. במחזה, כמו בחיי הכותבת, חוזרת הגיבורה שבחרה באורח חיים חילוני, לטקסטים המקראיים מתוך נקודת מבט מפוכחת, בוגרת וביקורתית. "זה לא לחזור לשם מכיוון שמעולם לא באמת התנתקתי", אומרת גרץ, "הטקסטים המקראיים הם הקשר עם הבית, עם ההורים. איך זה יבוא לידי ביטוי אחרת?".
תהליך מרתק של לימוד
אחרי שנים בהן ביקשה גרץ להתנתק מהשורשים הכובלים של חיים דתיים בישוב חילוני, היום היא מבקשת לדלג בין העולמות. היא לא שומרת מצוות אבל מלמדת פרקי הלכה במרכז לתרבות חילונית יהודית "בינה" ובמדרשת עיון. "שנים התביישתי בבית שלי", היא אומרת, "לגדול בעומר, בתוך חברה חילונית ולהיות בת של רב זה לחיות בין העולמות וחשבתי שזה בלתי אפשרי". לאורך השנים, כחילונית, בחרה לפעמים שלא לספר על כך שאביה הוא רב. "זה עולם התוכן שלי אבל בתוך עמי אני יושבת ואין מה לעשות, לכל החילונים המפגש עם היהדות קשה. הפחד הזה תמיד קיים".
ובכל זאת, צוות ההפקה, הבמאית והשחקנים בהצגה כולם חילונים. "ליחי היא חילונית קלאסית שלפני כן לא נפגשה מעולם עם דף תלמוד. היא שאלה אותי בהתחלה אם אני לא הייתי רוצה במאי שבא מהדת, אבל החיבור הזה היה חשוב דווקא מפני שהעולם הזה זר לה. מבחינתי, עצם כך שהיא מצאה בנושא עניין מבחינה דרמטית היה דבר אדיר. אני משוכנעת שגם לשחקנים זה לא קל לעבוד על הצגה מתוך מקום לא ידוע ובלי יכולת לשאוב מתוך ניסיון החיים שלהם, אבל זה היה תהליך מרתק של לימוד והיקסמות", אומרת גרץ. גם את הקהל, שהגיע לחזרות הגנרליות באולם הקריפטה, הצליחו התכנים לקשור בחוטי קסם. "קיים בי הרצון שחילונים ירגישו שהחומרים האלה שלהם, שיבינו שלא צריך ללבוש שחורים או כיפה בשביל ללמוד תלמוד", היא אומרת, "במהלך הדורות יצרו בינינו לבין התכנים האלה נתק נוראי עד שהם אבדו לנו".
זה מחזה אוטוביוגרפי?
"ברמה מסוימת. גדלתי בבית דתי קונסרבטיבי, אבל בניגוד למחזה אני היחידה שמרדתי. אחי הגדול הוא הרב של גילה ואחותי לומדת להיות רבה רפורמית. הבדל נוסף ומאוד מהותי הוא שבבית אצלנו ממש דחפו אותי ללימודים".
זה מאוד מבלבל: את חילונית שעוסקת בהוויה היהודית. איפה עובר הקו?
"אני יודעת שזה מבלבל, גם בשבילי, אבל החיים מורכבים. אני לא יודעת איפה עובר הקו אבל אני כן יודעת שיש לי הרבה שאלות, שזה חלק מלהיות יהודי. אני יהודיה והמאבק הוא על עצמי, שלא אתבייש לא בבית ולא בחיים שבחרתי".
זו שליחות?
"זה יותר כמו ריב על ירושה. כולנו קיבלנו את הטקסטים האלה וזה שבחרנו לחיות כך או אחרת לא הופך אותם לפחות שלנו. אני מראה שזה קיים ונגיש, אני רוצה לפתוח תיאבון. זו מלחמה על עצמי, על הרצון להיות מובן. זה הבית שלי".
למה בחרת לצאת מסוגיית אונאת דברים?
"מכיוון שהיא מהותית ובו זמנית בלתי אפשרית. בעצם מה שזה אומר הוא לקחת אחריות על הדברים שאתה אומר, לא להונות אנשים באמצעות מילים, לא לפגוע, לא לגרום גם בעקיפין לצלקות סמויות ונצחיות. תוך כדי תהליך הבנתי שהמילים שלנו לא יכולות להיות טהורות, שגם בלי להתכוון אנחנו חוטאים. שאלתי את עצמי לא פעם מה הטעם לדרוש טוהר דיבור אם אי אפשר לעמוד בזה. אומרים במשנה שלחטוא באונאת דברים חמור כמו גניבה ורמאות. הם מניחים את הנושא כרף גבוה ואוטופי ואני גאה שלתרבות שאליה אני שייכת חשוב שיהיה לאן לשאוף".
בשביל אדם שעוסק בכתיבה, כמוך, דקדוק בחשיבות מילים בתוכן מחייב להציב רף גבוה מאוד בכתיבה.
"זה בהחלט מעורר חרדות. מילים הן מקלט בטוח בשבילי, אולי לכן אני מתחברת לסוגיית אונאת דברים בזרם תת קרקעי. למילים יש משמעות והפחד הגדול הוא שלא יבינו אותי כמו שבבית לא הבינו אותי".
דבר נוסף ששאבת מהבית ובא לידי ביטוי במחזה זו הגישה הפמיניסטית למדרש. את נותנת קול לנשים כשבתוך הקונטקסט הדתי נהוג לחשוב שקולן נעלם.
"הפמיניזם היה נוכח מאוד בבית. כבר בשנות השבעים אמא שלי עסקה בזה וכתבה על זה. תחום המחקר שלה היה פמיניזם במקרא ובין היתר היא כתבה ספרים על ההתמודדות של היהדות עם נשים מוכות ומדרשים פמיניסטיים, שכיום מאוד נפוצים אבל לא היו מקובלים בזמנו. ברור שלקחתי גם מזה, אני מאמינה שאישה יכולה הכל. יש תיאוריה על שפתי הדגדגן שמדברות זו עם זו ורוצות כל מיני דברים. כך גם אני יכולה כל מיני דברים ומה שמדהים הוא החיבור של זה לתלמוד. בלימוד גמרא יש כל מיני דעות, זה לא ליניארי. אני משווה לגמרי את ההתדיינות המדרשית לתיאוריות פמיניסטיות רדיקליות".
את לא עושה לצופים חיים קלים. אי אפשר להגיע למחזה הזה עייפים וגם עדיף לא למצמץ.
"במחזות של ברכט היה משהו שבמידה רבה מתנגד ללינאריות, יש במחזות שלו משהו חינוכי שמבקש מאנשים לחוות מרקסיזם ולחשוב. אני יודעת שזה מורכב, אני יודעת שאני דורשת אבל את יודעת מה, זה בדיוק המקום של לצאת מהבושה. התאמצתי במשך יותר משנה לכתוב את המחזה הזה ואתם תתאמצו בשבילי. זה מקום שמאוד קשה להגיע אליו מבחינה פסיכולוגית. אנשים צריכים שחור ולבן, קווים תחתונים והאופציות שאני מביאה, הבית שגדלתי בו, אני, לא שחור לבן. אני מקווה שילכו איתי עם זה".
את נהנית?
"אני לא יודעת. עוד לא. זו אני שנמדדת, מודדים אותי, אוהבים או לא אוהבים אותי. אני לא יודעת אם מצאתי גאולה אבל אני בדרך".
