נצנצים על קיר מתקלף

(צילום: ליאור שמריז, עריכה: שחר בראון)

המרחב הציבורי המודרני מכוסה במלל רב. סטיקרים, שלטים, מודעות ופוסטרים, ולאחרונה גם מסכי ענק, גודשים את העין האנושית בצפיפות מחניקה. בתוך הגודש המילולי הממוסחר, נשמר מעמדו של הגרפיטי כצורה אלטרנטיבית של דיבור. הגרפיטי, כמדיום אנונימי-פיראטי, מתמצה במסר קצר וקליפי. יוחאי מטוס בחר לקודד אותו במילה הנוסטלגית - Fame.

Fame הוא שמה של סדרת נעורים מיתולוגית, שעניינה מרוץ נואש אל עבר התהילה הנשגבת. למרות שהסדרה היא נחלת העבר, מתפקד הלוגו הפתייני כמסמן החלום האמריקאי. התזת המילה הזוהרת על קיר מתקלף וסתמי חושפת את המעמד הרעוע שנושאת התהילה הנכספת. העבודה מנכיחה את המתח בין "תהילת נצח", פרסום, "סלבריטאות" וזוהָר. הזוהר, כמו הכתובת עצמה, זמני, שטחי ומתכלה.

הגרסה הישראלית של התהילה מתנוססת בכחול בוהק על רקע של קיר לבן. כתיבת הסיסמה על הקיר מייצרת תואם מטריד בין החומריות שטמונה בעבודת הגרפיטי, ובין האופי שנושאת התהילה. מטוס בחר לכתוב את התהילה באמצעות אסתטיקה זולה: מסקנטייפ, דבק ונצנצים. החומרים המתכלים הם הבבואה החקיינית והמלוגלגת של אבק הכוכבים “האמיתי". אסתטיקה זו שואבת את השראתה מן התרבות הקיטשית שמקיים הרחוב. תרבות הרחוב הישראלית זכתה לכינוי המעליב “תרבות פרחית". המילה פרחה מתפקדת ככינוי גנאי להמוני, לוולגארי, למזרחי, לטרשי. “התרבות הגבוהה" מזוהה בהתאמה עם הקוטב הנגדי שמיוצג במערב. הפקת התהילה מחומרים “עממיים" וזולים, מרמזת על טיבם של “קובעי הטעם", ושל תווי התקן המופקים על ידם. כלכלת הדימויים שמנהלת את התהילה דוחקת את הזוהר העממי אל השוליים: אל המתחם המרובד של “הקסטות" וה"טברנות". הכתובת המנצנצת על הקיר מייצרת חופה חדשה של כוכבים, ה“קורצת" באירוניה אל תעשיית הזוהר.

טקסט: דליה מרקוביץ' וקציעה עלון

"הערב בחדשות", 2006, מיצב וידיאו, 2:00 דקות

"יום קניות", 2006, מיצב וידיאו, 5:00 דקות

עבודות הווידיאו של דורון סולומונס מתמקדות באירועים הבנאליים של היומיום: עריכת קניות בסוּפר, וצפייה בחדשות. בעבודה "יום קניות" מתהלך סולומונס בין מדפיו הגדושים של הסוּפר כשהוא תר אחר מצרכים. בעבודה "הערב בחדשות" ניבטות מן המסך פניהם המוכרות של קרייני החדשות יונית לוי וגדי סוקניק, שהפכו זה מכבר לסלבריטאי-על.

פעולת הקנייה בסוּפר מוטענת במתח רב. כל בחירה נדמית גורלית, ופס הקול המאיים מבשר על הבאות. סולומונס מצליח לבנות את הפואטיקה של חיי היומיום. הסוּפר והחדשות מרכיבים יחד שגרה בורגנית שקטה ומוכרת, מראית עין של סדר וביטחון. אולם בשני המקרים מפולשת הבנאליה בדרמה בלתי צפויה: באחת מתנפצת השגרה ברעש, ובשנייה בדממה דקה. בעבודה "יום קניות" ניצב הגיבור בחזיתו של הסוּפר, כששקיות המצרכים מוטחות מידיו ונחבטות על המרצפות ברעש. בעבודה "הערב בחדשות", נועצים הקריינים מבטים במצלמה אך אינם מוציאים הגה. כמיהתנו למוצא פיהם נותרת בלתי מסופקת. פעולה זו מייצרת מבט רפלקסיבי על הכמיהה המופנית אל קריין החדשות: שידבר אלינו, שינחה אותנו, שיספק לנו תשובות.

שתי הפעולות - הצפייה במסך ועריכת הקניות - מערערות את הגבול הפריך שבין סדר לכאוס. הפעולות שמתחוללות על המסך מטלטלות את הצופה באלימות מפתיעה: שקית הקניות שנשמטה מאחיזה מלמדת על איבוד שליטה; השתיקה הרועמת של גיבורי הטלוויזיה מייצרת תחושה של אי נחת. האוכל והמידע הם מרכיבים קיומיים חיוניים: בחברה בה ניתן לצרכנות ערך רב, קשה לקבל בזבוז והשחתה; במדינה בה החדשות מכתיבות את סדר היום קשה לקבל שתיקה. האוכל המנופץ והאייקונים השותקים קורעים את הציפוי הדק והממותג שעוטף את חיי היומיום. הסכנה, המצוקה והאסון, מגיחים "באופן מפתיע" ממחילות עמוקות ובלתי צפויות. נוכחותם חושפת את המציאות כתערובת מעורפלת של ביטחון וסכנה: העודפות השבירה של המוצרים והזוהר הריק של הקריינים, חושפים כפל פנים זה. השגרה ניבטת אלינו במלוא מערומיה כהתנגשות מתמדת של ניגודים. אנחנו מצויים על הסף: נענים לתכתיבי הסדר ונבגדים על ידו.

טקסט: דליה מרקוביץ' וקציעה עלון