שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עסוק
    עם הופעות על הבמה עם "המפיקים", הגשת "של מי השורה הזאת" בערוץ 10 ומשחק בעונה החמישית של "החיים זה לא הכל" בערוץ 2 (רשת), עידן אלתרמן מסתמן כאחד הפרצופים הבולטים של החורף. ולמרות זאת, הוא מעדיף לדבר על הבילויים הפרועים שלו בזמן האחרון, על סטיותיו המוזיקליות ועל חיבתו לפורנו. הרווח כולו שלנו

    "אני יכול לחשוב על דבר אחד או שניים חיוביים על החורף, כי אני בנאדם עם נטייה למלנכוליה, אני אוהב להיות עצוב", מסביר עידן אלתרמן. אבל אל תתנו לתמונה שבצד להטעות אתכם, אלתרמן הוא מעריץ של הקיץ הישראלי. מבחינתו שיהיה אוגוסט כל השנה. יום הצילומים נפל על יום חמסין, אלתרמן הולבש בשתי שכבות, והתבקש לקפוץ בחוץ על תפאורה חורפית. הסיבה שהוא נראה לכם כל כך שמח, זה בגלל שאלתרמן הוא בנאדם שמוקיר טמפרטורות. מצד שני, כפי שבטח תלמדו מהראיון, מדובר בבנאדם מורכב. "גם האמן שבי מעריך יותר קומפוזיציה של שמיים מעוננים ואפורים מאשר בהירים. אבל ההתניה שלי לחורף מאז הילדות היא של שעת אפס. אני לא אשכח שהייתי צריך לקום ב-06:00 בבוקר והשמיים היו חשוכים וירד גשם כשהייתי צריך ללכת לבית ספר, זה גרם לי לשנוא את החורף".

     

    אז אתה בטח מבסוט אש משעון החורף...

     

    "הוא מטריף אותי. החושך ב-17:30, והידיעה שעוד מעט יהיה קר. אני אוהב חמסינים, הקיץ עושה אותי שמח. אני תל אביבי ובעיניי תל אביב היא עיר של קיץ. ולכל מי שאומר ש'זה לא חורף פה', אני אומר, יודעים מה? אז תביאו חורף אמיתי, עם שלג והכל, ואז אני מוכן להתמודד עם החסרונות של החורף. אבל בינתיים יש פה רק ערימות של בוץ, גשם וקור".


    בליין סוער. אלתרמן (צילום: אילון פז)

     

    אחד המשפטים הראשונים שאלתרמן נידב לי בתחילת הראיון היה "אין לי מה למכור". לא בדיוק משפט שמדליק אור גדול בליבם של עיתונאים. אם הוא יודע מראש שאין לו מה למכור, והוא מדבר מתוך היכרות עמוקה עם עצמו, זה אומר שאני אצטרך לפשפש בסחורה. איך אומרים אצלנו?, מלמלתי לעצמי, בהצלחה עם זה. "זה לא שיש לי בעיה עם ראיונות כאלה", הוא המשיך. "אני רק אומר, על מה עוד אפשר לדבר? חשבתי להגיד ש'אני מקיא על...' ואז יהיו לי כותרות, אבל לקחו לי את זה".

     

    אז מה אתה תספק לי?

     

    "זאת חייבת להיות סנסציה. אולי אני אזום גירושין מאשתי עכשיו? בעצם מה אני עושה לך את החיים קלים? פתאום אני קולט אותך יושבת לך פה, אוכלת תפוח, גונבת לי עגבניות שרי ואני פה מתאמץ לחשוב מה למכור. יאללה, תשאלי את השאלות, אני אענה וזהו".

     

    על פניו, בקנה המידה העיתונאי, זה שמושתת על עקרון "יש לי סרט חדש והתעללות מינית ישנה, בואו נקדם את שניהם", לא חסרות סיבות לראיין את אלתרמן. גם אם הוא הראשון להודות שהעונה החמישית של "החיים זה לא הכל", שיוצאת לדרך מצוידת בפרסי האקדמיה לטלוויזיה ומסך הזהב, כבר נעה קדימה מכוח האינרציה ("לפני שתי עונות כולם דיברו עליה בברנז'ה ועכשיו יש באזז של לא לפרגן לה, ואני לא מצליח להבין מה השתנה"). גם ההצגה שהוא משתתף בה, "המפיקים", רצה כבר 120 פעם. אבל דווקא יש לו פרויקט חדש: תפקיד המנחה ב"של מי השורה הזאת", שפעם היתה בטלעד של ערוץ 2 ועכשיו שמה רגל בדלת של ערוץ 10, אבל אפילו עליה הוא אומר: "אין מה להגיד על זה חוץ מזה שלמרות מה שחושבים, הכל שם מאולתר".

     

    אפשר, עם זאת, להתענג על אחוזי הצפייה, שהגיעו בשבוע שעבר ל-10.9, שני אחוזים וחצי יותר מהתוכנית של דודו טופז, שקדמה לה. זה הישג עבור אלתרמן וחבורתו, שמן הסתם לא ציפו להביא יותר צופים לערוץ 10 מאשר מלך הרייטינג בכבודו ובעצמו. אין ספק - אלתרמן מסתמן כאחד הפרצופים הבולטים של החורף הקרוב.

     

    הבייבי האחרון שהוא ממש שלו הוא הסרט הדוקומנטרי "נמוך", ששודר השנה בערוץ 2, זכה לחשיפה רחבה בתקשורת ולאחרונה גם לשידור נוסף. הבייבי הלפני האחרון שלו, שירה, סוגרת עכשיו שנתיים וחצי במשפחת אלתרמן ומכניסה לחיים של אבא שלה הרבה עניין. אז הוא תורם לי את הפרעות השינה שלו. כבר די הרבה זמן קשה לאלתרמן להירדם. "גם אם ישנתי שלוש שעות בלילה הקודם, אני לא מסוגל ללכת לישון לפני 01:00", מטיל אלתרמן לחדר פצצה קטנה ובוחן אותי בעיון. "וגם כשיש ימי צילום ואני יודע שאני צריך לקום ב-05:00 בבוקר, אני לא יכול ללכת לישון. משהו בלילה מעיר אותי. אני מרגיש כמו איש זאב".

     

    אולי זה השעון הביולוגי.

     

    "אני פשוט לא יודע ללכת לישון. זה סוג של מיומנות. אני אוהב לישון, אני לא אוהב ללכת לישון".

     

    אני לפעמים מפחדת מהרגע הזה, של המעבר מערנות לשינה.

     

    "גם אני. קשה לי להניח, לכבות. הרי זה לא רק להגיד 'אני הולך לישון', אלא לתת את עצמך למישהו אחר, להעביר שליטה. אשתי כל הזמן אומרת שאני לא טיפוס שמתאים לזוגיות כי אני כל כך אוהב לבד".

     

    סליחה, אבל אתה הבחור שנמצא בזוגיות איזה 15 שנה, ועם גרייניק היית 11 שנה. איך זה מסתדר עם "אני כל כך אוהב להיות לבד"?

     

    "יש בחיים שלי הרבה דואליות. את יכולה למכור אותי גם כטיפוס דואלי. אולי יש לי הפרעת קשב".

     

    אז איך באמת עובדת אצלך הזוגיות?

     

    "רגע, רגע. אולי נסמן קודם וי על הנושא הקודם? על השינה?".

     

    יחסית לבחור עם הפרעת קשב אתה די עקבי.

     

    "כן. בכל אופן מה שקורה הוא שאני הופך את השעות. אני על המחשב בלילה ומשתדל לישון ביום, חי חיים של רוקר. בגלל זה אנחנו לא עושים עוד ילד, כי כולם אומרים שבילד השני זה הרבה יותר קשה לנהל אורח חיים כזה".

     

    "עוד ילד" אלתרמן גם לא יעשה עם אבי גרייניק, שהזוגיות איתו התפרקה לפני שלוש שנים בערך, או כמו שאלתרמן מעדיף להגדיר את זה, "דעכה, עד שהבנו שאנחנו צריכים פוס. גם בזוגיות של גבר ואשה 11 שנה זה המון, ולפעמים זוגיות של קומיקאים טעונה אפילו יותר, במיוחד כשאתה גדל ומתפרסם יחד".

     

    השערות על דיכאון שאחרי הפרידה הוא דוחה על הסף, מצד שני אין ספק שהתהליך השאיר אצלו איזשהו מטען. עובדה, עכשיו הוא מתרגם אותו לסדרה שמיועדת לערוץ 10.

     

    אתה רואה שיש לך מה למכור? מה קורה בסדרה?

     

    "הזוגיות של שני קומיקאים מתפוררת, ודווקא לא מצחיק, לא סיטקום. לאחד מהם נולדה בת והוא נהיה כזה מן איש משפחה, ואחד קיבל תפקיד ראשי בסרט".

     

    מממ... נשמע מוכר. על מי זה מבוסס?

     

    "זה מבוסס על חוויות רגשיות שלנו, כן, אבל זה לא עלילתי. זה נכון שכשנהייתי אבא, שם כרונולוגית התחילה ההתפוררות שלנו, ואז אבי עשה את 'זולגות הדמעות מעצמן'".

     

    איך זה נגמר ביניכם?

     

    "לא בברוגז. זה סתם היה רצון משותף לא להיות בקשר אינטנסיבי לזמן מה. מגיע הרגע שאתה מרגיש שאתה לא מחדש לעצמך, שאין לך את היכולת לבוא עם רעב מחודש. אלה קצת הסכנות שאורבות לזוגיות בין גבר לאשה, ולאו דווקא מהמקום של סקס".

     

    לרגע לא חשדתי. ומה הדבר הראשון שעשית לבד?

     

    "נולדה הבת שלי והייתי המון המון אבא. במקור הסדרה היתה על קומיקאי שנהיה אבא והחיים המקצועיים שלו נגמרו, שזאת תחושה שהיתה לי לרגע. כשהילד נולד אתה אומר 'כמה זה נפלא וזה עכשיו כל מה שאני צריך בחיים. זה מספיק'. ואז יום אחד אתה מתעורר ואומר 'מה פתאום? זה לא מספיק. זה ללא ספק הדבר הכי חשוב ויקר לי, אבל למה אני צריך לוותר על כל הדברים שרציתי לעשות?' ואני מאנשי הבמה, שחייבים לעשות את הדבר הזה שלהם אחרת הם עצובים".

     

    נשמע כמו התפכחות.

     

    "אני יכול להגיד לך שבזמן האחרון אני אוהב לצאת לבלות ולהשתכר, ואני הולך עם חברים למועדונים סליזיים כאלה. אני מרגיש שאני חייב לאזן את זה שפתאום יש לי אחרי צהריים בפארק ומשחקים בגן. אני פוחד לאבד איזה זיק של פרחחות ששומר עליי, ופעם זה לא היה לי, אני לא כזה פרחח אבל היום נהייתי בליין סוער".

     

    די.

     

    "כן, בערך מאז שהבת שלי נולדה אני זקוק לזה, כדי לאזן את המקום הטהור הזה. כי זה באמת מקום טהור ואני כאילו צריך להתלכלך. לדעתי זה והפרעות השינה מסדרים לך את הכתבה".

     

    החיצוניות של אלתרמן כולה אומרת קומדיה. המימיקה, הקול, התנועות, תווי הפנים - ככה שלפחות בדקות הראשונות של הראיון הזדמזם גם אצלי בראש שורוק גבוה וארוך. אבל אחרי כמה דקות הקונספציה מפנה את המקום לצד האנושי. אלתרמן משייך את עצמו לנישת הקומדיאנט שגם יכול להיות רציני כשהוא רוצה, ואת זה ידעו גם האנשים בזכיינית ערוץ 2 קשת, שהציעו לו בזמנו להנחות את "עושים צחוק", תוכנית ראיונות אחד על אחד שבה הוא מראיין קולגות שלו, כולם קומיקאים. התוכניות הראשונות זכו לביקורות פחות מחמיאות, שטענו שאלתרמן לחוץ ולא מוצא את עצמו בתפקיד המראיין. בהמשך זה הלך והשתפר. "אני לא חושב שאני מראיין דגול, רחוק מזה. זאת היתה שיחה חברית, ניסיתי לא להיות מצחיק מדי כדי להשאיר למרואיינים את הפוקוס. בגדול אנשים הרגישו שם בנוח. היו כאלה שנכנסו לקטע, היו כאלה שבדי.אן.איי שלהם חייבים כל הזמן להצחיק. למרות שהם באו לדבר ברצינות, הם חייבים לזרוק בדיחה".

     

    הרגשת שם נוח?

     

    "ב'של מי השורה' אני מרגיש יותר נוח. בואי נגיד שהיתה הזדמנות והתמזמזתי בקטנה עם הטריטוריה החדשה הזאת. הגיעו אליי עם קונספט מוכן, אמרו לי שזאת תוכנית קטנה ופתאום היא שובצה אחרי 'ארץ נהדרת' וזה קצת הלחיץ אותי, אבל לא בגלל שהייתי נבוך להיות אני. בניגוד להרבה שחקנים אחרים, קומיקאים נפלאים שסירבו לבוא לתוכנית כי הם היו נבוכים להיות עצמם. הם הרגישו ש...".

     

    אין להם מה למכור.

     

    "כן, שהם יהיו משעממים. אני חושב שזה בולשיט. אני חושב שאין קומיקאי באמת טוב שישעמם אותך. בשלב מסוים הם רצו שאני אראיין שחקנים, אמרתי שזה כבר נראה לי באמת משעמם. קומיקאים לעומת זאת הם אנשים עסיסיים, גם אם הם לא לטעמי, תמיד תהיה שם אישיות ומשהו לפצח. קודם כל כי יש שם פצע, אין כמעט קומיקאי שהיו לו חיים נפלאים, אם זה היחס לעצמו או מהסביבה, אחרת מאיפה באה הקומדיה?".

     

    גם הקומדיה של אלתרמן הגיעה מפצע, ואת הפצע הזה הוא עיבד לסרט הדוקומנטרי "נמוך", שבמהלכו הוא שחזר את ההתבגרות שלו כילד עם פחות סנטימטרים מהממוצע, וליווה אנשים בגילים שונים - החל בילדים וכלה במבוגרים, חלקם מוכרים - שהתמודדו עם אותה המצוקה. נאמן למהות שלו כסוליסט הוא לקח על עצמו את הבימוי, מרבית הכתיבה (עזר לו יאיר רוה, מבקר הקולנוע שלנו) ומלאכת הראיון בסרט עצמו, ויצא למסע של חיטוט בפצע. "אף פעם לא התכחשתי לזה שאני נמוך", הוא מצהיר. "עשו עליי כתבה בתקופה שהסרט יצא, כתבה נורא יפה ומפרגנת, והכותרת היתה 'אל תקרא לי נמוך'. ראיתי את זה ואמרתי - מה זאת אומרת אל תקרא לי נמוך? אף פעם לא הסתרתי שאני כזה".

     

    טוב, זה לא בדיוק משהו שאפשר להסתיר.

     

    "תאמיני לי שכן. את יודעת לכמה מכחישי נמיכות פניתי והם לא רצו לשתף פעולה? אנשים נמוכים ואינטליגנטים שטוענים שאין להם אישיו. מדחיקים".

     

    אולי זו לא בעיה בשבילם?

     

    "אולי לחלק אין בעיה, אבל חלק מעדיפים לא לדבר על זה. אני תמיד חונכתי שאפשר לדבר על בעיות, שסביר להיות עירום. בכלל, קומיקאים יודעים לעשות מטעמים מחולשות".

     

    אבל זה לא היה סרט של ירידה על עצמך.

     

    "לא. זאת היתה יותר התחשבנות עם הילדות שלי. כמו טיפול. אפילו יותר טוב מטיפול. הוא חלק ממני, הסרט הזה, הוא נורא מי שאני, אבל בסוף העבודה כבר הרגשתי שאני לא רוצה יותר לדבר על הנושא הזה לעולם, שקברתי את זה. אחרי הסרט הזה חשבתי לעשות סרט הפוך, על מלכות הכיתה, האנשים שמגיעים לחיים האמיתיים וחוטפים את המציאות לפנים, אבל זה סרט שאני כבר לא אעשה. שמלכת הכיתה תעשה אותו".

     

    אז מה תעשה? אולי תלך ל'כוכב נולד'?

     

    "אני, מבחינתי תמחקי את הכל. הנה, אני זורק את זה החוצה", מבצע אלתרמן עוד גיחה אל החלון, הפעם הוא אוחז בטייפ הדיגיטלי המצ'וכלל שלי, ועושה סימולציה של השלכה. "בואי נעשה ראיון רק על מוזיקה, זה החיים שלי. אבל אני יודע שזה לא מעניין".

     

    אלא אם כן יש לך איזו סטייה מוזיקלית מטריפה.

     

    "הסטייה האמיתית שלי היא שאני לא יכול לעבור שבוע בלי לקנות לפחות שני דיסקים. החלום שלי זה לעשות תוכנית רדיו ולספר על השירים שאני הכי אוהב כדי שעוד אנשים יכירו אותם, כמו שאני מתקשר לשדרנים ב-88 ו-106 - התחנות היחידות שאני שומע - וחוקר אותם על המוזיקה שהם מנגנים".

     

    אתה יודע שאחרי "כוכב נולד" שואלים על גלגלצ.

     

    "את גלגלצ אני לא אוהב. מישהו שאל אותי פעם מה מפחיד אותי אז אמרתי לחיות בעולם שיש בו רק גלגלצ. פגשתי את אלדד קובלנץ באיזו מסיבה ואמרתי לו 'תשמע, מוזיקה זה משהו שאני אידיאליסט לגביו, ואתה לא יודע כמה נורא בעיניי הכיוון שהתחנה תפסה'. הטעם שלי מאוד רחב ואני אוהב גם דברים קומוניקטיביים, אבל יש לי בעיה עם זה שאין בתחנה יכולת להקנות תרבות למאזין, ואני באמת חושב שתרבות צריך להקנות".

     

    איך מקנים תרבות?

     

    "אתה צריך להרגיל את הקהל למשהו, וקובלנץ הרגיל אותו לזה שהוא צורך אך ורק להיטים. למה לא תגלו למאזינים משהו שהם לא מכירים? בכל אלבום יש יותר משיר אחד או שניים, יש שירים נפלאים שאף אחד לא מכיר. למה לא תשימו גם אותם מדי פעם? ואלדד קובלנץ הוא איש כזה נחמד, מקסים. ואני לא מסכים איתו".

     

    אז איך זה שאתה לא עושה מוזיקה?

     

    "אני יותר צרכן מוזיקה מאשר יוצר. אולי אני אוציא אלבום רק לעצמי, בשם בדוי, כדי שלא יחשבו 'הנה עוד אחד שמוציא אלבום כמו כל השחקנים'. מה שכן, בא לי נורא להיות עורך מוזיקה. כשאני כותב סדרה אני קודם כל שומע את השיר שיהיה בסצינה, זה מה שהכי מחרמן אותי בלכתוב כרגע".

     

    תגיד לי, איש רוח שכמוך, זה נדמה לי או שהמחשב שלך פתוח על רכילות?

     

    "אה... מישהו אמר לי להיכנס כי יש אייטם על מנשה נוי ששם איזה סרטון ב'youtube', וגם אני שמתי שם סרטים. אני ממש לא קורא רכילות, בדרך כלל אני על אתרי פורנו".

     

    אה, בגלל המאמרים?

     

    "רגע, עכשיו תכתבי שקראתי רכילות? לא, תספרי את כל האמת, שקראתי על מנשה. אני כזה תם לפעמים. דיר באלאק שהכותרת תהיה 'בדרך כלל אני על פורנו'. אני נהייתי פחדן מהתקשורת שאין לך מושג כמה. בצדק, לא?".

     

    אם רן דנקר מכור לסקס ברור שמשהו לקוי בתקשורת.

     

    "אני יודע מה יקרה, אני אגיד איזה משהו זניח ו... אני פוחד שבסוף הכותרת תהיה איזה משפט מטופש".

     

    לדעתי מה שאמרת עכשיו יהיה כותרת מעולה.

     

    "כן. ומשפט ממש מטופש".

     

      

    סל תרבות:

     

    דיסק "Illinoise" של Sufjan Stevens

     

    "המוזיקאי הכי מפתיע ומקורי ששמעתי לאחרונה. הלחנים והעיבודים נוגעים בגאונות".

     

    סרט: "כמעט מפורסמים"

     

    "השילוב של סיפור התבגרות ושיר אהבה למוזיקת רוק מעולם לא היה כל כך נפלא כמו בסרט הזה".

     

    ספר: "יש ילדים זיג זג" מאת דויד גרוסמן

     

    "קראתי את הספר כשהייתי בן 22 וזה אחד הספרים המקסימים שקראתי. הוא החזיר אותי לספרי הבלש שקראתי כילד".

     

    טלוויזיה: "הסופרנוס".

     

    "באופן מפתיע, או שלא, סדרה על מאפיונרים בניו ג'רזי מספרת לי הכי הרבה על החיים שלי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שרון בק
    עם יעל לבנטל, זוגתו ב"החיים זה לא הכל". עידן אלתרמן
    צילום: שרון בק
    7 לילות
    מומלצים