סיפורים קטנים מהעיר הגדולה

האם אכן התקיים פעם גן חיות במרכז תל אביב? מתי יכלו אנשים ממש לשחות בירקון? ומדוע פנה רה"מ בן גוריון בבקשה אישית מיוחדת לעיריית ת"א? השבוע ב"מנהרת הזמן", שלושה סיפורים מדברי ימיה של העיר העברית הראשונה בעת החדשה - תל אביב. 

גן העיר

ישנן עובדות שלא יעזור כמה פעמים תשמעו אודותיהן, הן עדיין יעוררו בכם פליאה גדולה והעין תתקשה לדמיין אותן. היה פעם גן חיות במרכז תל אביב? באמצע אבן גבירול? אז כן, למרות הפליאה במשך שנים רבות התקיים במרכזה של תל אביב גן חיות שהלהיב והסעיר את נפש הבריות במראות חיות בר פראיות מרחבי העולם.

כמו ברוב הסיפורים והאגדות, גם סיפורו של גן החיות בתל באביב מתחיל בחזונו של אדם אחד - הרב משה שורנשטיין. בשנת 1936 החליט הרב שורנשטיין לעלות ארצה (בהתחשב בתקופה - היתה זו החלטה נבונה למדי) ובדרכו לארץ התעכב מעט באיטליה, שם רכש מספר מועט של ציפורים וחיות, ביניהם קוף קטן, מתוך מטרה להפכם ל"אטרקציה" עבור ילדי תל אביב.

את חבורת בעלי החי העולים החדשים שיכן שורנשטיין ברוב כבוד בחנות קטנה שפתח ברחוב שינקין, ושאותה הכתיר בשם - "גן חיות". ככל שעברו השנים, החיות, כדרכן של חיות, התרבו ופרצו עד אשר קטן חלל החנות מלהכילן.

למרבה המזל מצא שורנשטיין ישועה זמנית בדמות חברו שלמה יפה שמסר לידיו דירה גדולה מעט יותר ברחוב הירקון. אך גם ישועה זו לא ארכה ימים כאשר הרבו השכנים להתלונן על הקרבה הבלתי צפויה לעולם החי. ואם לא די בכך, הרי שבריחתו של דוב קטן מדיירי הדירה אל רחובות ת"א גדשה לגמרי את הסאה וברוב קולות החליטו פרנסי העיר כי יש למצוא פיתרון הולם יותר לעניין. כמקובל באותה העת הוקם לשם כך ועד של אישי ציבור, אשר נטל על עצמו את המלאכה למצוא פיתרון שכזה.

אנשי הוועד עמלו ועמלו עד אשר מצאו שטח נרחב בן שני דונמים וחצי שהיה אז מבודד למדי. כעת נותר רק למצוא את המימון לרכישת האדמה ולשם כך, אומרות השמועות, הטריח עצמו השופט בכור שטרית (מאנשי הוועד) במסע התרמה בין בתי הקפה של העיר עד אשר הושגו 1,200 הלירות הדרושות. בה בעת פעל ראש העיר דאז, ישראל רוקח, בארצות העולם למען תפארת הגן העירוני ואף הצליח להשיג זוג גורי אריות מממשלת מצרים, וכן זוג נמרים ודובים, תרומתו של יהודי רחב לב מהודו.

תוך זמן קצר הושלמה המלאכה וב-1938 קם לעיר תל אביב גן חיות של ממש שהפך במהרה ליעד מבוקש של ילדי העיר (ואף הניב הכנסות בסך 800,000 לירות בשנתו הראשונה). בשנים שלאחר מכן המשיך גן החיות התל אביבי להתרחב וקיבל לשעריו חיות שונות ומשונות מרחבי תבל: חיות ועופות ממשקים חקלאיים, כמה ברבורים שתרמו קציני צבא בריטיים, דוב פרסי שתרמו חיילים פולנים, נמר ארץ ישראלי שניצוד בגליל, הלביאה "דולי" שהובאה לגן לאחר סיבוב ראווה במשאית ברחובות ת"א ועוד כהנה וכהנה.

גם נקודות משבר לא מעטות ידע הגן, דוגמת נסיון ההימלטות הנועז של גור אריות מכלובו שהביא שתי נשים ממבקרות הגן לכדי עילפון, או בריחתו של שימפנזה צעיר אל חנות צילום קרובה. גם משברים לאומיים השפיעו על החיים בגן ובמהלך מלחמת יום כיפורים חשף "ידיעות אחרונות" כי הפילים, הקרנפים והקופים סבלו סבל רב מן האזעקות הרבות (ציפורי הפלמינגו לעומת זאת הרבו להתרבות באותה עת). כמו כן נתגלה כי בזמן המלחמה הוצבה במקום יחידת שוטרים מיוחדת שנצטוותה לירות למוות בחיות הבר במקרה והגן יופצץ על ידי האויב. אך המלחמה חלפה והשקט חזר אל הגן.

בסיפורי אגדות היה נהוג להשלים - וכך חיו באושר ועושר חיות העולם ותושבי תל אביב. רק שהמציאות מטבעה נוטה להיות מרה מעט יותר. עם חלוף השנים והתפתחות העיר, האזור שהיה מבודד הוקף בבניינים, ובבניינים גרו תושבים, והתושבים לא התלהבו בלשון המעטה משכניהם בעלי החי. גם דיירי הגן, כך על פי השמועה, החלו לסבול מן הצפיפות האורבנית. בלית ברירה ישבו פרנסי העיר לטכס שוב עצה ולבסוף הוכרע כי לב העיר תל אביב אינו יכול לשמש כג'ונגל בזעיר אנפין ואין ברירה אלא להקיץ את הקץ על המפעל הזואולוגי ולהעביר את החיות אל הספארי ברמת גן.

ב-1980 הגיעה העת לסיים ובמבצע מקיף הועברו החיות אל משכנן החדש. לרגל המאורע העצוב-שמח התראיין לעיתון אחד מעובדי הגן הותיקים יצחק שטיינברג: "גן החיות של תל אביב הוא פיסת חיים מרתקת מאין כמוה. באתי למנהלים ואמרתי קחו אותי לעבוד בספארי. אני קשור לחיות, לא יכול לעזוב אותן סתם ככה. ענו לי, לא צריך. הכושי עשה את שלו ואני יכול ללכת. אבל בשבילי זה לא נגמר, אני אמשיך לבוא לספארי".

מכאן ההמשך ידוע - במקום גן החיות התל אביבי הוקמו מגדלי גן העיר וגן ציבורי לרווחת השכנים. מאורע ששימח למדי את חובבי בגדי המעצבים ודירות היוקרה וציער את ילדי ת"א לא מעט. והחיות? על כך משום מה נמנע העיתון מלדווח, אולם יש לשער כי גם הן כמו צעירי תל אביב המתבגרים קצו בהמולה האורבנית והשתקעו היטב ברווחת הפרברים. 

חזון אחרית הימים

ב-16 באוגוסט 1959 מדווח "ידיעות אחרונות" על חיזיון מעורר השתאות בנוף העיר תל אביב - אנשים שוחים. לכשעצמו האירוע אינו מתמיה במיוחד, אלא אם כן מביאים בחשבון כי השוחים בחרו לעשות זאת, לא במי הים המלוחים אלא במימיו של נחל הירקון. ולא רק ששחו אלא אף העזו וצללו לקרקעית הנחל.

על מנת להבהיר את אשר ידוע לכל תל אביבי באותה עת, מספר הכתב כי שאיבת מי הירקון בתחילת שנות ה-50 והזרמת מי השופכין לאפיקו, הפכה את הנחל מפנינת טבע למקור מובהק של חיידקים נושאי מחלות, ריח רע ושאר כולירות ממין זה. בהתאם הפכה השהייה על גדותיו, שלא לומר השחייה במימיו, לחוויה מסוכנת ומפוקפקת ביותר, שאין אדם בעל דעת שיסכים לה מרצונו.

כל זאת עד אשר, שבועיים לפני המקרה האמור, נפתח ברוב הדר מתקן חדיש לאיסוף מי הביוב והפנייתם לים (אולי על מנת להרתיע את המתרחצים בהם). בעת ובעונה אחת הביאו פערי הגבהים לזרימה סוחפת של מי ים אל אפיק הנחל. מי הים המלוחים הביאו באחת לחיסול חיידקי הקדחת וחבריהם המזיקים והחזירו את עטרת מי הנחל ליושנה.

תושבי העיר בהיותם אנשים סתגלנים מטבעם מיהרו לאמץ את השינוי המבורך ומלבד שחייה במי הנחל אף החלו לדוג מגדותיו. לסיכום מצטט הכתב את דבריו של אחד מאנשי הנחל הוותיקים שכמעט הזיל דמעה לנוכח תחיית הירקון: "אם היה מישהו אומר לי לפני חודש שהירקון יטוהר הייתי מסתכל בו כמו מטורף. היום אני מאמין שקרה הנס לו התפללנו כולנו".

אחרון חביב ושוויון בפני החוק

גם ראשי ממשלות בישראל, מעידות כותרות העיתונים, נדרשים מעת לעת לטפל בענייני ביתם. לעתים נדמה שמדובר בתופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית וכי האבות המייסדים של ארצנו לא נהגו להטריד את עצמם בזוטות ממין אלה. כמו במקרים רבים אחרים, ערפל הנוסטלגיה מקשה על הכרעה ברורה, וגם אנחנו לא נוכל להכריע בעניין זה ולכן נסתפק בציון אנקדוטה קטנה.

במאי 1950 מדווח העיתון "ידיעות אחרונות" בעמוד הכותרת כי האזרח דוד בן גוריון (מקצוע: ראש ממשלה), בעל הבית בשדרות קק"ל 17, פנה אל רשויות עיריית תל אביב בדרישה לבחינה מחודשת של מסי הארנונה שהוטלו עליו. מאחורי הבקשה, כך מתברר, עמדה דרישת העירייה לתשלום מיסים נוסף (עד לסכום הלא צנוע של 7 ל"י) בעקבות הוספת חדר לביתו של בן גוריון.

איזה נימוק נתן רה"מ לבקשתו, האם פנה לליבם הטוב של הפקידים או שמא ביקש את ההנחה המיוחדת השמורה למייסדי מדינות? הדבר אינו ידוע. כך או כך, נאמן לצו עיתונות החוקרת מדווח העיתון זמן קצר לאחר מכן כי ועדת הערעורים של העירייה דחתה באחת את בקשת רה"מ וקבעה כי עליו לשלם את מסיו כנדרש. במקביל גבה כתב העיתון כמה תגובות לידיעה המרעישה מן הרחוב התל אביבי. 

אחד מן המגיבים בעל חנות ו"יקה" מבהיר לשואל כי לדעתו טעה רה"מ בפנייתו: "אסור היה שדברים יגיעו לכדי כך. לראש ממשלה אסור לטעות. הוא צריך לדעת מראש אם ערעורו מבוסס או לא... כי ראש ממשלה צריך לחשוב היטב לפני שהוא מתחיל בפעולות. נתאר לעצמנו שהוא מחליט שעלינו לצאת למלחמה, ואחר כך מתברר חס ושלום שחסרים התנאים לצעד זה, כי ראש הממשלה לא בירר היטב מה שהיה עליו לבדוק לפני החלטתו... זה אסור לפי דעתי".

"אסור להפריז אדוני", מקשה עליו הכתב, "אחרי הכל מדובר רק ב-7 ל"י".

ונענה: "לא חשוב הסכום. דין פרוטה כדין מאה. הפרינציפ אדוני, שווה יותר מכסף".

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

עוד במנהרת הזמן

רוצים לקרוא את הטורים הקודמים?  לחצו כאן