שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מוזיאון השרידים המקודשים

    "החיים תמיד יותר מעניינים מההתגלויות האמנותיות שלהם", אומרת נעמי יואלי, שלקחה זכרונות משפחתיים ועשתה מהם אירוע רב תחומי, "הדודה פרידה", שמציג בעכו

     

     

    את החפצים שדודה פרידה השאירה מאחוריה, אף מוזיאון לא רוצה. מה למוזיאונים ולגזרות ישנות, לכפתורים ולסיכות מכונסים בקופסאות, לשמלות מעשה ידי תופרת עלית שרצתה להביא את האפנה הוינאית לחמסינים של פלסטינה אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת? אם יש לזכר אמנותי, היסטורי ומדעי ערך אספני כלשהו, צריך שיהיה הלא משמעותי ובעל ערך. אבל הדודה פרידה על אישיותה האקסנצטרית, התעסקותה האובססיבית במלבושי הגוף, ביופי ובאסתטיקה והתעקשותה הנאחזת באורח חיים קפדני ומסודר ואירופאי בלב המרחב הדל והמאובק של המזרח התיכון, היתה בתוך משפחתה דמות מיתית. מרלן דיטריך מקומית שמלבה את הגעגוע למקום אחר ול"אחרות" בלב לבה של הציונות המעשית והתביעה הלאומית והחינוכית לאחדות. עטוף בחפציה הופך זכרה של הדודה פרידה, קרובה-רחוקה של היוצרת והמופענית נעמי יואלי, למוחשי.

     

    באירוע הרב תחומי, "הדודה פרידה", המשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הזכרונות המשפחתיים של יואלי ארוזים בתוך מוזיאון חי ונושם ומוליכים את הקהל אל עולם הזכרונות הפרטי שלו. בניגוד למוזיאונים הקונבנציונליים, במוזיאון הזה מותר ורצוי לגעת ולמשש ולהריח את האובייקטים המציגים שאריות של חיים. את האירוע מובילה יואלי כשלצדה ה"דיילות" (הדס קלדרון, דפנה אריאל וגליה יואלי), שלוש מופעניות המזמינות את המבקרים לקחת חלק באירוע שכולל מסיבת קוקטייל, תצוגת אופנה וביקור בסלון התפירה של פרידה.

     

    "לדודה פרידה אין חשיבות היסטורית גדולה כללית שבאמצעותה היא תוכל לשרוד בתודעה הציבורית. במובן זה המופע הוא הומאז' שנולד מתוך ההתעניינות שלי דווקא בהיסטוריות הקטנות והלא חשובות לכאורה", אומרת נעמי יואלי המגלמת את דמותה של פרידה בהצגה, "מצד שני היא תירוץ לפתוח כל מיני שאלות כמו איך אנחנו זוכרים ומה קורה עם כל החפצים האלה שנשארים אחרי שאנחנו הולכים. זה מוזיאון של השרידים המקודשים של דודה פרידה ומי שבא לבקר בו מוזמן לפתוח את המוזיאון הפרטי שלו, את המאגר הפנימי שבו ללא ספק אגורים סיפורים לא פחות מעניינים של אנשים לא פחות בלתי חשובים ממנה".

     

    מאבק מתמיד עם השכחה

    המופע, לדברי יואלי, הוא טיול בתוך הזיכרון, חווית ההיזכרות והשכחה. "העבודה נעה מקו ההתחלה של פרידה כילדה בווינה ועד לסיום שבו קולה הזקן עובר דרכי. היא עושה את דרכה למקום בו ממתינה לה שכחת עולם וחפציה הולכים לפח האשפה של הזיכרונות והחיים. רגע לפני שזה קורה אנחנו מנסות לעצור ולהחזיק בזה עוד קצת", אומרת יואלי ומדגישה, "הזיכרון הוא לא רק נוסטלגיה אלא מאבק מתמיד עם השכחה ועם חוסר המשמעות. אצל החפצים זה מוקצן כיוון שרגע אחד הם מאוד משמעותיים וברגע אחר הם חסרי כל פשר. חפצים מקבלים משמעות באיך שאנחנו נקשרים אליהם, בסיפור שעומד מאחוריהם, באסוציאציות שהם מעוררים וזה המסע הלא ודאי שאנחנו מנסות להתמודד איתו".

     

    יואלי ניסתה להציע למספר מוזיאונים להציג את העבודה, בגלגוליה הראשונים, במסגרתם אך נתקלה בהסתייגות. "מוזיאונים הם ישויות עם אג'נדות שמתחלפות, עם אופנות וטרנדים מסוימים. הם לא ממש פתוחים לבלתי חשוב והדודה פרידה היא בלתי חשובה בעליל", אומרת יואלי, "לבוא עם חומרים שכאלה ולומר שיש מקום לזיכרון מסוים של אמנות היה אבוד מראש. אנחנו מוזיאון שהוא ההפך ממוזיאון שנשמר בטמפרטורה מבוקרת. אצלנו הרס האובייקטים הוא חלק מהעניין כיוון שבקידוש החפצים יש משהו מצחיק, שהרי שום דבר לא נצחי, בטח לא התיאטרון שנגוז. במידה מסוימת אנחנו מבקשות, בואו והצילו אותנו מהחפצים".

     

    הגבולות בין הבמה לקהל, בין התיאטרון והחיים מאוד מטושטשים בעבודה הזו.

     

    "לא חיפשנו לעשות תיאטרון אלא להתמודד עם שאלות מסוימות ומצאנו שהן זקוקות למפגש חי ואמיתי וממשי עם אנשים. אין כאן עלילה, דמות או התפתחות ליניארית אלא התרחשות של אירוע עם הגיון מסוים. ויתרנו על הבמה, כלומר על הפרדה די בטוחה, ובחרנו להיכנס למעורבות של קרבה פיזית וניטרלית עם הקהל. אפשרנו לעצמנו להתמלא בהשראה ממה שמיוחד לעכו שזה בראש ובראשונה התפאורה של הארכיטקטורה, של האתר, של האפשרות לשאוב מהמקום הזה. אנחנו נמצאות בתוך אולם אבירים, מקום שהתרוקן אבל עדיין אוגר, ספוג ומלא בזכרונות וזה תענוג מיוחד".

     

    הקשר המשפחתי הוא לא רק בסיפור המסגרת אלא גם בכך שהבת שלך, גליה יואלי, משתתפת במופע.

     

    "העבודה התיאטרונית לא צריכה להיות מנוכרת לחיים או בפאזה לגמרי אחרת מהם. אני מרגישה שהחיים תמיד יותר חזקים, תמיד יותר מנצחים ותמיד יותר מעניינים מההתגלויות האמנותיות שלהם ובמובן זה, לעבוד עם בתי זו מתנה יוצאת דופן שלא יכולה היתה להזדמן אחרת. במידה רבה זו עבודה תלת דורית עם דודה פרידה מסוף המאה ה-19, אני שמייצגת את שנות החמישים בארץ ואת דור הילדים שלי שהוא העכשיו והפה. השכבות האלה בעבודה הם כמו צבע על קנבס".

     

    יש בהתעקשות לזכור את פרידה הלכאורה לא חשובה התקוממות של הזיכרון הפרטי מול הזיכרון הקולקטיבי?

     

    "אני קרובה יותר אל הסיפור האישי שהוא בסופו של דבר המרתק ביותר, החד פעמי ביותר וזה שיש בו אלף טעמים. אני כבר בגיל של מרידות, כעת אני יכולה להרשות לעצמי להתחבר מתוך הרהור, בחינה או התבוננות מחדש. זה לא מרד. כמו שאומר אלתרמן ב'פונדק הרוחות': 'בא הזמן, הנה בא, בא הזמן. מה עושים כאשר הוא מגיע?' עכשיו זה הזמן. אולי מפני שהגעתי לגיל בו היא היתה כשאני נולדתי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים