עוד נגיע אל מימי הנחל
האוסף "ערב של שושנים", המקבץ משיריו של יוסף הדר, הוא ניצחון קטן על השיכחה התרבותית, שמנדה את ראשית הזמר העברי למחוזות הטריוויה והפרודיה
ערב של שושנים, נצא נא אל הבוסתן. לאלה שמתחילים לפזם לעצמם עכשיו מנגינה מופלאה, אוסף השירים שהלחין יוסף הדר ז"ל במשך שישים שנה כמעט הוא מתנה מימים טובים ומחוייכים משלנו. למי שכינס את השירים ועמל על איסופם, נחום היימן, זה עוד ניצחון קטן על השיכחה התרבותית, שמנדה את ראשית הזמר העברי למחוזות הטריוויה והפרודיה.
ערב של שושנים - אוסף שירי יוסף הדר. הפצה: אן אם סישני תקליטורים, 41 שירים מתוך מאות, וכמה להיטים ענקיים של ימי ראשית המדינה, כשהרדיו היה אחד וממלכתי והזמר היה מלכד תרבותי רב עוצמה, כמעט מונוליטי: יוסף הדר כתב את "תפוח חינני", אבל אנחנו שכחנו לא רק את המלחין אלא גם את מחבר המילים, ואפילו את שם השיר. במקהלת בית הספר העממי שלי, בכל מקום בו שרנו אותו פעם, קראו לו "נד אילן". כן, זה אותו אילן ש"צמרתו ליטף הרוח / ונשק עליו" – ואותו גן בו "יפתי קטפה תפוח / וצחוקה שנהב". את פשטותן היפהפיה של המלים יצר משה דור. את המוסיקה המערסלת, שממש קוראת למפזמים לנוע לצליליה בקצב ה"הנה מה טוב ומה נעים", כתב איש צנוע שהיה במשך שנים רבות מורה אהוב למוסיקה, מנצחן של מקהלות ומעבד מוכשר של שירי אחרים.
שרים בכנסיות ובבתי כנסת
עדות אחת לאהבה שרחשו לו: האוסף הזה ראה אור בזכות תרומה של ישראל קז, שהיה פעם תלמידו של יוסף הדר. בחוברת המלים המצורפת לתקליטורים הוא נזכר כיצד, לפני ארבעים שנה ויותר, הגיעה שיחת טלפון למשרדי הקונסוליה הישראלית בניו יורק, שם עבד במחלקת ההסברה. ממשרדו של הארי בלפונטה, אז אליל-זמר ענק, ביקשו שמישהו יבוא וילמד אותו את "נד אילן", וקז, תלמידו של המלחין, ישב עם בלפונטה ועם ננה מושקורי ולימד. "יפתי קטפה תפוח" נשמע בין כתלי ה"קרנגי הול", בשירתם של השניים, אבל לא נשמר. ככל הנראה אין הקלטה, אבל אהבתו של נחום היימן אינה יודעת גבולות והוא מצא ומגיש למאזיני האוסף את "ערב של שושנים" בביצוע של ננה מושקורי.לשיר הזה יש היסטוריה בין-דתית מעניינת: בתי כנסת בארצות הברית ובאירופה אימצו אותו כאחד המזמורים של יום שישי, אבל גם הכנסייה הלותרנית התאהבה בו, והוא אפילו כלול בספר המזמורים של כנסיות רבות בסקנדינביה. הוא נכתב ב-1955. המלים הן של משה דור, והביצוע שתשמעו כאן, רך ומלטף ועטוף בחיבה גדולה למוסיקה ולמלים גם יחד, הוא של צמד הפרברים.
כש"ערב של שושנים" נכתב, היו מלחיני הזמר העברי ותמלילניו עסוקים בשאלות גדולות של זהות תרבותית: היצירה העברית, מעטה ושברירית, חיפשה לעצמה אחיזה במרחב המקומי בכל דרך. כשמתבוננים בתוצאות היום, מעבר לזיוף הרומנטי והאוריינטליסטי הניכר מייד לאוזן, כמה מהן מכמירות לב בנאיביות שלהן, בתמונת העולם שביקשו ליצור במילים ובצלילים. יוסף הדר הלחין כמה מ"שירי הרועים" הידועים של התקופה: "פעמוני הצאן", "אל העין" (שניהם למילים של אוריאל אופק) ו"שיר הנוקדים" הידוע יותר כ"עוד נגיע אל מימי הנחל", למילים של משה דור. קולותיהם של הדודאים – בני אמדורסקי וישראל גוריון – מצליחים להציל, באינטימיות המוכרת שלהם, את השיר מגיחוך טוטאלי: "חולו חולו חוללו זמר / שירו שיר לגז – הו / צמר יערם עד אין גמר / כל נוקד עלז – הו!"
הזמר העברי הוא נכס לאומי
יוסף הדר חיפש ומצא שעטנז מוסיקלי בין ההורה המזרח-אירופית לבין דימוי "מזרחי", הכלאה של חלילי רועים מסלסלים ועליצות קרבית מתפרצת – אבל השיר נשמר בזכרון. ואם הנס הזה אירע למרות שאנחנו כבר חכמים וציניים ומודעים היטב למקורות היצירה וגם לחיפושי הזהות, הרי זה מפני שבסופו של דבר נולדה נעימה קצבית אפקטיבית, וכבר היו לה חיים משלה, וכבר התגלגלה בדרכים בהם התגלגלו מזמריה וסירבה לגווע.
ויש עוד, כי יוסף הדר – מלחין שלא היו לו יח"צנים, שלא עניין את תעשיית הרכילות, שלא ביקש לעצמו מקום של כוכב, פשוט המשיך לחפש בשקט בפסנתר הביתי שלו, ומצא בו את "כשושנה בין החוחים", ואת "אני לדודי", ואת "ברח המלך", שהיה מהפכני לשעתו ועד היום הוא בלדה רבת עוצמה ומהדהדת (למילותיו של עמוס אטינגר), ואת "שכונה קטנה" למילותיה של שולמית לבנת, ואת "אולי", אחד משיריה הראשונים והאהובים של עדנה גורן, שמבקש ממאזיניו, אם אפשר, שאולי נשוב ונקשיב לשירים הפשוטים.
כמו המלחין עצמו, כמה מן המבצעים של שירי יוסף הדר כבר שרים למלאכים. בני אמדורסקי ואילקה רווה מן הצמד "אילקה ואביבה" למשל. ושושנה דמארי, כמובן. אבל בקריירה המוזיקלית הארוכה שלו הצטרפו אליהם חדשים: שלווה ברטי וחני ליבנה, ווזמרי מקהלות אנונימיים שלא שרים בתקליטורים כאן, אבל - אני רוצה להאמין - עדיין לומדים את "נרעד מיתר ונבל שר / בחלומו נרדם / באודם ענבים / ויין תפוח / ובכרמים / לוחשות גפנים: / עינב אדום נכלם / כי התאווה / עם ענבה / לשוח", למילים של שרה שובל.
יוסף הדר הלך לעולמו לפני כחודשיים, בגיל 80. במקום טוב משלנו, לא היו אוהביו נזקקים לתרומות כדי לכנס וליצור זכרון דיגיטלי לימי-התום של המוסיקה שלו. במקום טוב משלנו, היו מבינים מזמן שהזמר העברי הוא נכס לאומי לא רק בנאומי יום עצמאות או פסטיבלי מחולות, אלא בכל דרך שבה משמרים ומטפחים ערכי תרבות ייחודיים ולא נותנים להם לגווע. זה המקום לומר שוב תודה לנחום היימן על מפעל השימור שלו: האיש לא רק מאמין ששוב יוצא הזמר אל הדרך, אלא יוצר עבור ההיסטוריה העתידית את הכלים שיחיו את הזמר. עוד פיסות נוסטלגיה ועוד ממפעלו המבורך תמצאו באתר הזה.
הדר ז"ל. חיפש בשקט בפסנתר
מומלצים
