האיש שסירב לשתוק

איש אמיץ וסופר מחונן

פאמוק הגיח לתודעתם של קוראים בתורכית באמצע שנות השמונים, וכתיבתו זכתה שם לתשומת לב מיוחדת ולפרסים ספרותיים לרוב, אבל – וזה החידוש המרעיש – גם לרשימה של שיאי-מכירות שכמותם פשוט לא היו קודם לכן בארצו לספרות מקור. ולא מדובר חלילה בכותבם של מותחנים להמונים או רומנים בפרוטה, אלא בסופר שהיציאה להרפתקה איתו עשויה להיות תובענית מאוד: הוא מניח שאתה, הקורא, חובב כמותו תצרפים ותשבצי הגיון, חידות בלשיות מחויכות ופתרונות מסעירים, רמזים ועקבות שמפוזרים פה ושם כסוכריות, ממתינים לגילוי. כל אלה נשזרים בסבכים עלילתיים מפותלים מאוד, כתובים בלשון יפהפייה בדיוק ובחסכנות האירונית שלה, כמו גם באיכות הפיוטית הערבסקית שהוא מרשה לעצמו לפעמים, לשם השעשוע ומתוך חדוות-מלים טהורה. הוא גם יכול להוביל אתכם היישר אל התככים האיומים בחצר סולטן עות'מני בן המאה ה-16 ולגרום לכם לחוש אחרי כמה עמודים שביליתם שם את כל חייכם ושאין לכם כל דרך להימלט: מי שרואה בקריאה גם שעשוע אינטלקטואלי טהור, יסכים שכל עניין שפאמוק בחר לנגוע בו הפך מרתק ומסתורי עוד יותר מכפי שהיה לפני הקריאה.

אני מניחה כי "הספר השחור", "הספר האדום", "המבצר הלבן" ואחרים אינם הסיבה היחידה לזכייתו בפרס דווקא עכשיו. בשנה שעברה, אחרי יותר מעשור שבמהלכו שבר את שתיקת האינטלקטואלים בתורכיה כאשר תמך במאבק הפוליטי של הכורדים, הוא הפך להיות דובר הארמנים במאבקם להכרה בהתרחשות השואה שלהם. זה אירע בספר "שלג", שבו האזכורים לשואה הזאת הם מינוריים למדי. כשהחלו לתרגם את הספר ללשונות אירופיות אחרות ופאמוק התראיין לכלי תקשורת אחדים, דווקא בשווייץ, בעניין השואה הארמנית, נמאס לשלטונות טורקיה. הם יודעים כמוהו מהי חשיבותה של המילה ומהו כוחה האמיתי, והם ניסו להשתיקו בהעמדה לדין בגין העלבת הכבוד הלאומי הטורקי או משהו מופרך מעין זה, סעיף 301 בחוק העונשים שם.

מלים כבר שלחו לכלא בטורקיה עיתונאים ואנשי ציבור שבחרו לומר בקול גדול – היתה שואה, הטורקים חוללו אותה כשטבחו בארמנים, וכל העולם יודע זאת. רק בטורקיה - ועמה גם בישראל הרשמית, בת בריתה התמוהה לעניין זה - ממשיכים להכחיש. פאמוק הועמד לדין והיה צפוי לעונש מאסר, אך הוא סירב לשתוק. יחד עימו סירבו גם אנשי רוח וסופרים בעולם המערבי: בכינוסים ובפסטיבלים לספרות ברחבי העולם, בפרלמנט האירופי ובעצומה שחתני נובל אחרים כמו גינתר גראס וסאראמאגו חתומים עליה, עלה עניינו על סדר היום הציבורי של המאבק למען חופש הביטוי, ובסופו של דבר הוסר האיום מפני שממשלת טורקיה הבינה, כי כוח מילותיו של איש אמיץ אחד שהוא סופר מחונן עולה על כוחה המשחית והמדכא של מדינה שלמה. ההליכים הפליליים נגדו בוטלו בגלל סיבה טכנית – אבל הביטול הוא חלקי בלבד. עדיין תלוי ועומד נגדו עוון של "העלבת הטורקיות". עכשיו, אחרי הפרס, לא יצליחו עוד הנסיונות להשתיקו. עכשיו טורקיה תיאלץ לבחור אם להמשיך ולהיעלב, או לנכס לגאוותה, לכבודה ולעצם הטורקיות שלה גם את ההישג המדהים של בנה, הסופר הסורר.