פאמוק הוא בן למשפחת תעשיינים אמידה שלמעט שלוש שנים בחייו בהן למד בארצות הברית, בחר לקשור את עתידו, גורלו ומרכז הכובד התרבותי שלו באיסטנבול. בעטו ובעטיו היא הפכה לעיר מרתקת ומסתורית ומלאת סתירות שהיא גם הגיבורה האמיתית של שניים מספריו. ב"הספר השחור", ספרו הידוע ביותר מחוץ לגבולות תורכיה, יש לאיסטנבול נוכחות חיה ונושמת של סוד אפל, של אהבה אסורה, של רשע ויופי שמהולים זה בזה כמעט ללא יכולת להפריד ביניהם.
חייו של סופר טורקי אינם קלים, ושום דבר בקריירה שלו לא היה מובן מאליו: פגשתי אותו כש"הספר השחור" ראה אור בעברית והוא הוזמן לביקור בישראל, ועדיין הטריד אותו המאבק שניהל עם הוריו שלושה עשורים לפני כן, כשהם רצו שיהיה ארכיטקט או מהנדס וימשיך את עסקי המשפחה, ואילו הוא בחר בכתיבה, לא לפני שלמד ארכיטקטורה כמצוותם: בכתיבה הפוסט-מודרניסטית המובהקת שלו תמצאו השתעשעות מיוחדת במבנים עלילתיים מסובכים, שתמיד עניינו אותו יותר מפיגומים בעולם האמיתי.
איש אמיץ וסופר מחונן
פאמוק הגיח לתודעתם של קוראים בתורכית באמצע שנות השמונים, וכתיבתו זכתה שם לתשומת לב מיוחדת ולפרסים ספרותיים לרוב,
אני מניחה כי "הספר השחור", "הספר האדום", "המבצר הלבן" ואחרים אינם הסיבה היחידה לזכייתו בפרס דווקא עכשיו. בשנה שעברה, אחרי יותר מעשור שבמהלכו שבר את שתיקת האינטלקטואלים בתורכיה כאשר תמך במאבק הפוליטי של הכורדים, הוא הפך להיות דובר הארמנים במאבקם להכרה בהתרחשות השואה שלהם. זה אירע בספר "שלג", שבו האזכורים לשואה הזאת הם מינוריים למדי. כשהחלו לתרגם את הספר ללשונות אירופיות אחרות ופאמוק התראיין לכלי תקשורת אחדים, דווקא בשווייץ, בעניין השואה הארמנית, נמאס לשלטונות טורקיה. הם יודעים כמוהו מהי חשיבותה של המילה ומהו כוחה האמיתי, והם ניסו להשתיקו בהעמדה לדין בגין העלבת הכבוד הלאומי הטורקי או משהו מופרך מעין זה, סעיף 301 בחוק העונשים שם.
מלים כבר שלחו לכלא בטורקיה עיתונאים ואנשי ציבור שבחרו לומר בקול גדול – היתה שואה, הטורקים חוללו אותה כשטבחו בארמנים, וכל העולם יודע זאת. רק בטורקיה - ועמה גם בישראל הרשמית, בת בריתה התמוהה לעניין זה - ממשיכים להכחיש. פאמוק הועמד לדין והיה צפוי לעונש מאסר, אך הוא סירב לשתוק. יחד עימו סירבו גם אנשי רוח וסופרים בעולם המערבי: בכינוסים ובפסטיבלים לספרות ברחבי העולם, בפרלמנט האירופי ובעצומה שחתני נובל אחרים כמו גינתר גראס וסאראמאגו חתומים עליה, עלה עניינו על סדר היום הציבורי של המאבק למען חופש הביטוי, ובסופו של דבר הוסר האיום מפני שממשלת טורקיה הבינה, כי כוח מילותיו של איש אמיץ אחד שהוא סופר מחונן עולה על כוחה המשחית והמדכא של מדינה שלמה. ההליכים הפליליים נגדו בוטלו בגלל סיבה טכנית – אבל הביטול הוא חלקי בלבד. עדיין תלוי ועומד נגדו עוון של "העלבת הטורקיות". עכשיו, אחרי הפרס, לא יצליחו עוד הנסיונות להשתיקו. עכשיו טורקיה תיאלץ לבחור אם להמשיך ולהיעלב, או לנכס לגאוותה, לכבודה ולעצם הטורקיות שלה גם את ההישג המדהים של בנה, הסופר הסורר.
