שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    גם בגוגל, אין ארוחות חינם

    אין כאן אהבת חינם וסיפוק עצמי מעשיית מצווה; יש "תן וקח" כלכלי קלאסי

    חברה אחת גדולה, המעניקה חינם את שירותיה לגולשי האינטרנט ("גוגל", שווי שוק של 130 מיליארד דולר, רווח לפני מס של מיליארד דולר לרבע שנה, מחיר מניה 430 דולר) שילמה 1.65 מיליארד דולר בעבור חברה אחרת ("יו-טיוב", 70 עובדים, שווי שוק לא ידוע, רווח אין), המעניקה אף היא את שירותיה חינם לגולשי האינטרנט. האם זו ההוכחה המוחצת לשקריות או לאמיתות הטענה המיוחסת לפרופ' מילטון פרידמן, גדול הכלכלנים של המאה העשרים, לפיה "אין ארוחות חינם"? והייתכן שחינם ועוד חינם שווה 1.65 מיליארד דולר? או, בניסוח פילוסופי משהו, האם אינטרנט חינם הוא באמת חינם?

     

    את האמירה "אין ארוחות חינם", שהסתובבה בלשון העם האמריקני מימי המשבר הכלכלי הגדול של 1930, הביא לפופולריות מסוימת סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין; גיבור ספריו כיווץ אותה לראשי תיבות TANSTAAFL (באנגלית קלוקלת: "אין דברים כאלה כמו ארוחה חינם"); לגדולה של ממש העלה אותה כאמור פרופ' פרידמן. פרידמן, נביאה הזועף של כלכלת השוק המוחלטת, הסביר בספריו ובחיבוריו שכאשר אנחנו מאמינים שקיבלנו דבר-מה חינם מהממשלה, למעשה שילמנו תמורתו מחיר כבד מאוד. לא רק ששילמנו מסים כדי לממן את ייצור המוצר או את השירות שניתן כביכול "חינם", אלא שהמגזר הממשלתי גם השתמש בכספנו בחוסר יעילות משווע, ולכן שילמנו תמורת ה"חינם" מחיר מופרז, הכולל בזבוזים ושחיתויות.

     

    הקביעה של פרידמן בדבר אי-קיומן של "ארוחות חינם" ביטאה יותר מסלידה רעיונית מממשלה גדולה, המתערבת בשווקים. היא ניסחה במשל הנחת יסוד כלכלית גורפת: בעולם של משאבים מוגבלים, אי-אפשר לייצר יש מאין. אם הסועד במסעדה לא משלם תמורת הארוחה שלו, מישהו אחר משלם תמורתה: המזמין, בעל המסעדה, החברה המפעילה אותה - שהרי אנשים רבים טרחו כדי להכין את מנת ההמבורגר עם צ'יפס ולהניחה על שולחנו של הסועד: החוואי שגידל את הבקר; המהנדס שתכנן את מערכת ההשקיה בשדות; נהגי המשאיות שהובילו את הבשר ואת תפוחי האדמה; הטבחים שבישלו; המלצרים שהגישו - שרשרת מזון ארוכה, מפותלת, גלובלית ויקרה. כל אחד מן המעורבים בהכנתה של מנת ההמבורגר "חינם" קיבל תשלום תמורת מאמציו, משום שהוסיף ערך לחומרי הגלם שהשתמש בהם. ולכן, בין אם אני אשלם עבור ההמבורגר ובין אם לא, הוא כבר עלה בכסף, במשאבי טבע ובמשאבי אנוש. זו עלות שלא ניתן להתחמק ממנה.

     

    אין אפוא ארוחות חינם, חוץ מאשר בעולם בלתי-יעיל להחריד, כי ארוחות עולות כסף. לכן אין גם שרות חינם באינטרנט. אתם חושבים שאתם משתמשים במנוע החיפוש של "גוגל" בחינם? לא היו הדברים מעולם. חברת "גוגל" מעסיקה, נכון להיום, רבבת עובדים בשכר טוב. היא משלמת את משכורותיהם, היא הקימה קמפוס נפלא במקום יקר בעמק הסיליקון שבקליפורניה והיא משתמשת בשרתים כבדים, הזוללים אנרגיה רבה. הוצאותיה של "גוגל" יגעו השנה ל-5 מיליארד דולר, אם לא יותר.

     

    את כל הכסף הזה, בתוספת רווח , משלם מישהו - שאם לא כן, "גוגל" הייתה מזמן פושטת רגל ויוצאת מהמשחק. מי משלם? לרוב לא המשתמשים הישירים, המקבלים את שירותי החיפוש והדואר האלקטרוני והאינדקס השולחני - וכעת גם את שיתוף קבצי הווידיאו - "בחינם". מי שמשלם הם המפרסמים: תאגידים עסקיים, קטנים כגדולים, שמעבירים כסף טוב ל"גוגל" כדי שתאפשר להם לפרסם את מוצריהם ואת שירותיהם משולבים בתוכנות שהיא מפיצה "חינם". הם משלמים תמורת מקום מכובד על הדפים של תוצאות החיפוש, ובקרוב ישלמו גם תמורת האפשרות לשלב את פרסומותיהם, בדרך כזו או אחרת, בקבצים האישיים ובסרטוני הווידיאו של עשרות ומאות מיליוני הגולשים, המעלים קבצים כאלה לאינטרנט - כביכול "חינם".

     

    פלטפורמה לפרסומות

    "גוגל" טוענת שהיא נטלה על עצמה בהתנדבות אלוהית את המשימה "לסדר ולקטלג" את כל המידע האנושי, או לפחות את חלקו המצוי כבר באינטרנט. שוררת בה אווירה של יצירתיות ושמחת חיים. שרונה בראון, סגנית הנשיא של "גוגל" לפעילות עסקית, אף מציגה את עצמה כ"מנהלת כאוס ראשית". למעשה, "גוגל" הפכה בשנתיים האחרונות למשהו אחר: לחברת ענק לשירותי פרסום באינטרנט. מכירת פרסומות היא כעת המהות של פעילותה הכלכלית, כי מזה היא מתקיימת.

     

    "גולג" משלמת אפוא 1.6 מיליארד דולר עבור אתר חדשני להעלאה, הכולל שימור והחלפה של קטעי וידיאו, כי היא רואה בו "פלטפורמה לפרסומות" יותר מאשר אתגר לטכנולוגיה של מיון וחיפוש. החבר'ה ב"גולג" עשו את החשבון המדויק והגיעו למסקנה שהמפרסמים ישלמו, במהלך השנים הקרובות, את כל 1.6 מיליארד הדולרים ועוד ישאירו רווח נאה. וכל היתר זו רק פטפטת מילולית, שהיא היחידה הניתנת חינם במשחק זה.

     

    וחבל שכך. האשליה של קבלת מוצר או שירות "חינם" פוגעת ביעילות הכלכלית, ובסופו של דבר פוגעת גם ברווחת הצרכן. כשהלקוח לא משלם מאומה תמורת השירות בו הוא משתמש, נותן השרות נוטה, במוקדם או במאוחר, לצפצף עליו. בהתחלה הצפצוף עדין ודקיק, מסתתר תחת אמירות פילוסופיות וחיוכים מבוישים, שהרי בלא שביעות רצון של הצרכן יברחו המפרסמים. אבל עם הזמן וההתבססות בשוק, גובר הכוח של המפרסמים ונחלש הכוח של משתמשי ה"חינם"; העדפותיהם נידחות הצידה, כי מי שמשלם - קובע.

     

    זהו ההבדל המהותי בין חברת התוכנה "מיקרוסופט" לבין "גוגל". מיקרוסופט מכרה ומוכרת את מוצריה, חלקם במחיר מלא וחלקם בסבסוד צולב (שבגללו רודפות אותה הרשויות למניעת הגבלים עסקיים). המכירה בכסף מאלצת את מיקרוסופט להקשיב לדרישות הקונים ולנסות להתאים את התוצרת שלה להעדפותיהם, אחרת לא יקנו ממנה. "גוגל", לעומת זאת, מחלקת סחורה חינם, והמפרסם משלם את הוצאותיה. מקומו מובטח במושב הקדמי, לצד הנהג.

     

    עולם של עסקות חליפין

    אחרים לקחו את הביטוי "אין ארוחה חינם" לכוון אחר. הם טוענים שאנחנו חיים בעולם של עסקות חליפין, ולכן מי שמקבל דבר מה בחינם בעצם משלם או מחזיר תמורה שוות-ערך למתנה שהורעפה עליו ב"חינם". מי ששילם עבור הארוחה שלך מצפה גם הוא לתמורה: שתהיי נחמדה, שתביני אותו, שתסלחי לו, שאולי תשתפי איתו פעולה, שאולי תזמיני אותו בעתיד. וגם שתסגרי איתו עסקה. זו התועלת שלו מה"חינם" שלך.

     

    האם משמעות האמירה "אין ארוחה חינם" היא שאין גם מתת חינם? אהבת חינם? מסירות חינם? שחיוך האושר של ילד שקיבל
    מתנה מהוריו הוא ה"תשלום" שלו להם? שהסיפוק הפנימי שאני מפיק מהעלאת תרומה למטרה חברתית - או שי לידיד - הוא התועלת שלי? המילה "חינם" מופיעה כאן במובן אחר, כמתן ללא תמורה כספית או חומרית מצידו של המקבל. ביהדות, העניין מתומצת באמירה יפה אחת: "שכר מצווה - מצווה"; המעשה הטוב משתלם מעצם היותו מעשה טוב.

     

    זה לא בדיוק המקרה של "גוגל". חברה זו, שפעם התגאתה בסיסמה "אל תהיה רשע", מעניקה את שירותיה לגולשים בעסקת חליפין מובהקת: היא מפיקה תועלת ממספר הפעמים שהם נכנסים לאתריה ו/או לאתרי המפרסמים. אין כאן אהבה חינם וסיפוק עצמי מעשיית מצווה; יש כאן "תן וקח" כלכלי קלאסי: אני מביאה לך שירות, אתה מביא לי לקוחות.

     

    כמנוע חיפוש, ה"גוגל" צולע באחרונה. נראה שהנוסחה עליה התבסס לא מתאימה לצרכי הגולש המתוחכם. אך במקום לשפר את המצוי, רודפת "גוגל" אחר האופנתי. ומה אופנתי יותר משיתוף קבצים - ועוד בווידיאו? הרי עשרות מיליוני גולשים שמים את סרטוני הווידיאו שלהם באתרי אינטרנט פתוחים, בעיקר ב"יו-טיוב", מחליפים, מתעדכנים, מתייחסים אליהם ויוצרים את מרחב השיח רב-המשתתפים שיוצרי האינטרנט האגדתיים חלמו עליו.

     

    ומה הלאה? "גוגל" חשופה לשני סיכונים. ראשית, יש גבול לסבלנות הגולשים למתקפת הפרסומות, הגלויות והסמויות, ויעילותן תישחק ככל שהן תיעשנה פולשניות וכפייתיות יותר. ואז יתברר ש"גוגל" עשתה עסק לא כל-כך מוצלח. כשמניות האינטרנט קרסו לפני שש שנים, התפוצצו הרבה תקוות-שווא-וחינם. שנית, הקהל הצעיר הפכפך. הוא עשוי למאוס ב"יו-טיוב" כפי שמאס בדברים טכנולוגיים אחרים שהיו סופר-אופנתיים בעבר. ההתלהבות הראשונית תחלוף, צפיפות המשתמשים הלא-מתוחכמים תגבר, האיכות של הגלישה תרד, הזבל יפרח, החיפוש יעלה תוצאות מעצבנות והשעמום יחזור. כי באמת, עם היד על הלב, זה די משעמם לצפות בקטעי וידיאו של אנשים שאין להם משהו יותר טוב לעשות מלצלם את הדוד ואת הדודה.

     

    צדק פרופ' מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה: אין ארוחות חינם, אין עיתוני חינם ואין גם אינטרנט חינם.

     

    עוד בבלוג: איום סרק של ספק-מדינה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אשליית החינם פוגמת ביעילות הכלכלית - ובצרכן
    מומלצים