שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אנחנו כמו שני מרגלים, לא סומכים זה על זו

    תוהים עד כמה אפשר להאמין למילים של הצד השני, כמה מותר לספר, האם לברור מילותינו, לדבר הרבה, לספר הרבה סיפורים, אבל להיזהר בסיפורים שמרוקנים אותך, שנותנים לצד השני כוח עליך. פעם זה היה כל כך הרבה יותר פשוט

    פעם התחלות היו דבר פשוט, בחור פוגש בחורה, בחור מחבב בחורה, בחורה מחבבת בחור, בחור ובחורה ביחד, סה טו. כל מערכות היחסים שהיו לי בעבר היו כאלה: הכרתי בחור, תוך יומיים הכרתי את המשפחה שלו והוא את שלי, לא היו דילמות או שאלות כי היה ברור מההתחלה שאנחנו יחד. גם כשהיה חיזור, מהצד שלי או מהצד השני, ברגע ששנינו גילינו עניין לא היה טעם במשחקים, אנחנו הרי כבר יחד, ושאלות כמו "להתקשר או לא להתקשר" לא היו שוות ערך ל"להיות או לא להיות".

     

    השנים עברו, ומשהו התקלקל, אולי זאת אני, אולי זה העולם, אולי זאת התל-אביביות הזאת שתולים בה כל כך הרבה אשם, לא יודעת. בהתחלה זה היה כיף, אהבתי לצאת לדייטים ראשונים, להכיר עוד בנאדם, לשמוע סיפורים חדשים. אם הדייט גרוע זה היה כמו להיות בסטנד-אפ ועוד לקבל שתייה עם זה, אם הדייט היה טוב, יש סיכוי לאהבה, עם כל הפרפרים בבטן ומה שמסביב. עולם חדש ומגניב נפתח בפני, נהניתי מכל רגע, פרחתי בכל דייט, אי אפשר היה שלא להתאהב בי.

     

    לאט לאט הדייטים איבדו מקסמם. זה מתחיל להיות מייאש כשכל פעם נראה שמשהו טוב הולך לקרות, אבל שום דבר לא קורה בסוף. והכאב הוא אותו כאב אם הצד השני אכזב, או אם אני אכזבתי אותו. עזבו אתכם מאגו, אגו עובר מהר, הבדידות זה מה שנשאר.

     

    יש כמות אכזבות מוגבלת שאפשר לספוג בלי להישבר

    בהתחלה הייתי מנערת את האבק אחרי כל נפילה, קמה כמו נינג'ה וממשיכה הלאה בתקווה. בהמשך, הייאוש הגיע. יש כמות אכזבות מוגבלת שאפשר לספוג בלי להישבר. התחלתי לחשוב שאהבה זה משהו שקורה לאנשים אחרים, בעולם אחר, שאני פספסתי את ההזדמנות שלי. המשכתי לצאת, אבל לבשתי לדייטים שכבות עבות של ציניות וניתוק שניסו, לפעמים בהצלחה, לפעמים לשווא, לרכך את המכה. למדתי לשחק, למדתי שאף אחד לא רוצה אותי כשאני מראה מה אני רוצה, למדתי שאם אני רוצה לקבל יחס אני צריכה לא לתת יחס. דיכאתי את החום שלי, ובפעמים שלא עשיתי את זה, בכיתי לחברות על כך.

     

    הוא זרק משהו על זה שהוא פוחד. "אתה פוחד?" גיחכתי ליפיוף שמולי. "בטח כל הבחורות רוצות אותך".

     

    "יש שני סוגים של בחורות, אלה שאני לא מעוניין בהן, איתן זה קל, המדהימות, אלה שבאמת אני רוצה, ואיתן לא הולך לי. אני חושב שבהתחלה צריך לעשות הצגה, זה לא נכון להגיד שאתה צריך להיות מי שאתה, ומי שיאהב אותך יאהב אותך כמו שאתה. בהתחלה אתה עומד למבחן, ודברים שמתגלים בשלב הזה יכולים לפסול אותך. כשמכירים אותך יותר מקבלים אותך עם הטוב והרע. כשאני מתלהב ממישהי אני לא מצליח לשחק, אני נהייה ביישן, המילים נעלמות לי - וכך גם הן".

     

    (שתיקה)

     

    "את מהמדהימות", הוסיף לבסוף.

     

    מרגש, הא? הדלקתי סיגריה, אופפת את עצמי בעננים של פוזה קשוחה. אותי לא יצליחו להפיל כל כך מהר. כמה בחורים שהבטיחו שהם אחרים, שהבטיחו לא לוותר עלי, זרקו אותי כלאחר יד ברגע שהבינו שאני רוצה אותם? נחמד לדעת שגם אתה פוחד, אבל עד שלא אראה שאתה לא לוקה במזוכיזם התל-אביבי שגורם לאנשים לברוח ממה שהם רצו ברגע שהשיגו אותו, הרשה לי להיות סקפטית.

     

    "למה לא התקשרת אלי, לא התגעגעת?" שאל.

     

    "התגעגעתי. איזו תשובה אתה רוצה, המהירה או האמיתית?" עניתי.

     

    "את שתיהן".

     

    "המהירה: כי רציתי לתת לך ספייס", גיחכתי לעצמי, מריצה בראש את התמונה שלי, עומדת עם הטלפון ביד דקות ארוכות, מתלבטת אם להתקשר או לא להתקשר, כאילו הטלפון הזה הולך לקבוע את עתיד העולם.

     

    "והאמיתית?"

     

    "כי למדתי שבחורה צריכה לא להראות התלהבות אם היא רוצה שהבחור יישאר".

     

    " מפגרת, הייתי שמח אם היית מתקשרת", והוסיף במהירות ובצחוק מדומה "זה היה מבחן, ואת נכשלת".

     

    "בוחן אותי, הא? למה אתה לא התקשרת?" שאלתי.

     

    "כי אני פוחד להעיק, פוחד להמאיס את עצמי עליך".

     

    אנחנו ממשיכים להיפגש כמו שני מרגלים, תוהים כמה אנחנו יכולים לסמוך זה על זו, כמה אפשר להאמין למילים של הצד השני, כמה מותר לספר, לברור מילותינו, לדבר הרבה, לספר הרבה סיפורים, אבל להיזהר בסיפורים שמרוקנים אותך, שנותנים לצד השני כוח עליך.

     

    קשה להיות קוּל כשאני רוצה לגעת בו כל הזמן

    אני מנסה להיות קוּל, אבל זה קשה כשהדבר הכי אינטליגנטי שעובר לי בראש בנוכחותו הוא "או מיי גוד, איזה מהמם". לזכותי ייאמר שלפחות כשאני לא לידו אני חוזרת לעשתונותיי ומחשבות הרבה יותר חכמות עולות בראשי. למשל, כמה פעמים אפשר לכתוב מאי, לצייר לב ואחרי זה את לכתוב את שמו של הבחור. קשה להיות קוּל כשאני רוצה לגעת בו כל הזמן, אבל פוחדת שמגע ישבור את האשליה. הסיכוי שלי לאושר הוא כמו בועת סבון, נוצץ ויפה אבל שברירי, מגע לא נכון יכול לנפץ אותו לרסיסים.

     

    כמו מוכרת הגפרורים הקטנה אני מנסה להגן על עצמי מהקור, מדליקה שוב ושוב רגעים קטנים של אושר, החיבוק שלו, דברים שאמר, המבט שלו, הדרך בה הוא מקשיב לי, פוחדת שלא אוכל לעמוד בקור, מתקשה להאמין שהפעם הקור לא יגיע, שהפעם יהיה בסדר, אבל ממשיכה לקוות.

     

    • בתודה לקלמן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הסיכוי שלי לאושר הוא כמו בועת סבון, נוצץ ויפה אבל שברירי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים