ככה זה כשהחיפוש הופך לעיסוק המרכזי
דיברתם שעות בטלפון. אם את ממש מתאמצת את מצליחה לזכור שדיברתם קצת על העבודה שלך וקצת על שלו. ניסיתם גם לבדוק תחומי עניין משותפים. אבל בינך לבין עצמך את הרי יודעת את הסוד: כבר אין לנו שום תחומי עניין
את יודעת שדיברתם בטלפון כארבע שעות. נכון, אמנם גלשתם בסוף לדיבור על מראה, אפילו קצת סקס וכדומה, אבל זה היה שולי. ואולי בעצם לא, כי כלמודת בליינדייטים כושלים שנערכו לאחר שיחות טלפון מדהימות ועמוקות, בהם כבתה הלהבה ממש ברגע שראית את האוביקט, את יודעת שזה לא כזה שולי. מראה זה חשוב, אפילו חשוב מאוד, ואת, את כבר ממש לא רוצה להתאכזב.
אם את ממש מתאמצת את מצליחה לזכור שכן דיברתם קצת על העבודה שלך וקצת על שלו. ניסיתם גם לבדוק אם יש תחומי עניין משותפים, לא ברור אם מצאתם. בינך לבין עצמך את כבר יודעת ומרגישה שהוא אחד מאלו שנושא עימו את הסוד. הסוד השמור לרווקים ורווקות בלבד: כבר אין לנו שום תחומי עניין.
כלומר, פעם היו לנו. פעם, זה אומר לפני כמה שנים. לפני שהתחלנו לחפש. בדירה שלי יש המון ספרים והמון דיסקים. המון. רק שאת רובם קראתי ושמעתי עד לפני כמה שנים. גם היום מונחים ליד מיטתי תשעה ספרים בערימה, ומדי פעם אני קונה עוד ספר ובשקט מוסיפה אותו למעלה, בטוחה שאותו אצליח לקרוא. לפעמים אני מצליחה. בין מחשבה מציקה למחשבה טורדנית אחרת, אבל רוב הזמן לא.
לא נורא, המילים יבואו אחר כך
כשנפגשתם, די התלהבתם זה מזו וזו מזה. קצת הפריע לך שהוא כל הזמן דוחף למגע ואת מנסה לתקשר במילים, אבל בסך הכל הרגשת שהוא לא ממש בחור טיפש וגם את לא, אז לא נורא, חשבת לעצמך, המילים יבואו אחר כך. בעיקר כשסוף סוף יש לך דייט מוצלח, שנעים לך, שאת נמשכת, שהוא רציני בכוונותיו, אינו משחק איתך משחקים וגם נמצא במקום דומה בחיים לשלך. מיד לאחר הדייט השני נכנסתם לסוג של שגרה זוגית נעימה. קונים יחד ב"איקאה", צופים בטלוויזיה, משוטטים בשווקים ועושים סקס ככל שאפשר.
נעים, זו המילה, ובטוח, זה גם. וה"בטוח" הזה הוא משהו שאת נאחזת בו בציפורניים, מתנפלת עליו כמוצאת שלל רב. הרי היית כבר עם בחורים ורבאליים, עמוקים, כאלו שמחוברים עד אין קץ לצד הנשי שלהם, רק שאחרי כל הדיבורים שלך ושלהם נותרת עם מישהו שלא ברור לך אם יידע לתקן את הדוד שהתפוצץ, את המחשב שנתקע, או אפילו להחליף נורה. אפילו לא ידעת אם זה יהיה מישהו שיבקר אותך בבית חולים אם חס וחלילה תהיי חולה, יקנה במכולת אם לא תספיקי, או ישלם חשבונות בזמן. דמיינת לעצמך איך אותם אנשים ורבאליים שיצאת איתם היו חוככים בדעתם לגבי כל אחת מהפעולות האלה, תוהים אם מדובר בפעולה אקזיסטניציאליסטית הכרחית או אסקפיזם נבון. או במילים פשוטות: לא ידעת אם תוכלי לסמוך עליהם. על אנשי המילים ואנשי הרוח, הטובים במילים אך גרועים במעשים.
הוא רוצה, הוא בשל, מפנק ודואג
איתו את מרגישה אחרת. הוא רוצה, הוא בשל, מפנק ודואג. רק שלאט לאט את מרגישה שאין שום דבר שמחבר ביניכם. כלומר, יש מגע, יש מוזיקה, יש טלפונים, יש שהות. שהות ארוכה עד אין קץ, בה את מרגישה שאת אמנם עסוקה בעיקר בחיפוש כל השנים האחרונות, אבל לפחות את יכולה לדבר על ז-ה. והוא, הוא, מרגיש שכל שאלה שלך היא תיחקור או תישאול, ובכלל את בעצם סוכנת שב"כ בתחפושת.
גם לו יש ספרים בבית, שקנה וקרא ולפני זמן רב, ודיסקים ישנים. וכשהוא מרוקן את המקרר ומפשיר את הפריזר אחרי שלא פתח אותו חודשים רבים, את יודעת ובעצם מבינה שגם הוא כמוך: "רווק בהקפאה", זה שפעם, מזמן, היו לו חיים, אבל אחר כך, איפשהו בין דייט כושל לדייט מוצלח, בין אהבה לחודש ואהבה לחודשיים, החיים האלה הלכו לאיבוד.
בתוכך את מבינה את זה, אפילו עמוקות, אבל אי אפשר לדבר על זה. הנ"ל עדיין חושב שהוא יכול להציג לך את "הצגת חייו", וככל שהוא לא מדבר, את גם בטוחה שיש לו מה להסתיר. לפעמים יש לך הרגשה שהוא בעצם מסתיר את הסוד הזה, הסוד שלך דווקא אין לך בעיה לגלות אותו - שהחיפושים לקחו ממך את הכל.
כן, את הכל. זה עצוב, וזו האמת. את תחומי העניין, את התחביבים, את התאווה לחיים, את החברים שרובם כבר התחתנו ולכן אין חשק לראותם. נותרת את, הבדידות, המחשבות, והציפייה. הציפייה למישהו שתתחברי אליו ויחד איתו תחזרי לחיים האמיתיים. לשניכם יש בעיקר עבודה יציבה, מספר פעילויות פנאי די קבועות, קומץ חברים "משומרים". סך הכל בסדר. די בסדר, חוץ מאהבה, וזה. זה הרבה.
הוא טוען שטוב לו כך בחייו, וזוגיות היא פשוט סוג של שדרוג. רק אם זה כך למה נדמה לך שחוץ מלקרוא לך "הזוגית" הוא ממש, אבל ממש אינו מתעניין בך? וזה לא רק שאינו מתעניין בך, הוא פשוט אינו מתעניין, בהווייתו.
קשה לך לחכות לאינטימיות הנכספת
את לפחות מרגישה שלך נותרו המילים. המחשבות, הרגשות, החוויות והסקרנות, ורק איתן כבר יכולת למלא ספר שלם. את רוצה כל כך לדבר. לספר את סיפור חייך, לחשוף ולהיחשף, לגעת ולא רק גוף בגוף. ואין מי שישמע. הוא אומר לך שאת ממהרת, שאת רוצה הכל כאן ועכשיו, ושעלייך להתאזר בסבלנות, שזה עוד יגיע. אבל קשה לך. קשה לך לחכות לאינטימיות הנכספת שבין שניים, אחרי שאת רגילה לחוות הכל לבד.
את רוצה לדבר ולדבר ולדבר, והוא אומר שככל שאת מדברת הוא נסגר יותר.
ואת, ככל שאת מדברת ואין מגיב, את רק מרגישה עוד יותר את הריק הזה, זה שאת נושאת עימך, ואת הבדידות, הבדידות שמשום מה נוחה יותר דווקא כשאת לבד. במיוחד כשפשוט התרגלת אליה. היא בת לווייתך הנעימה. זו שתמיד אפשר לברוח אליה, זו שכשאת איתה רק את, היא אף פעם לא מעיקה, לא דורשת ולא מאכזבת. אבל הבדידות הזו, כשהיא בזוג היא גורמת לך להיזכר בחלומות הכי סיוטיים שלך. אותם חלומות בהם את מתחתנת עם האדם הלא נכון, בהם את מתקשה למצוא את השמלה הנכונה לחתונה, אותם חלומות שבשלהם עזבת ונעזבת ושבגללם המשכת לחלום על האחד והיחיד ובמחיר כל כך כבד.
את לפחות עוד קוראת עיתונים, מתעדכנת בביקורת ספרים והצגות, קוראת מאמרים באינטרנט, מנסה להישאר מחוברת לחיים מסביב בקשית קטנה, הוא גם את זה לא עושה. את מביטה בו מרוקן את המקרר. שעות שהוא מנסה להפשיר אותו. אילו רק היה מפשיר את עצמו ואותך יחד איתו.
הבדידות אינה נוחה יותר בשניים. גם לא השתיקה. גם לא בילויי ערב שישי ושבת. את לא מאלו שדוגלים במשפט "אם כבר לבד אז לפחות בתנועה". הרי לא סתם עזבת את תל אביב לפרבר הצפוני השקט. להיות לבד זה כבר לא כל כך קשה, להיות לבד כשאת בזוג זה הכי קשה בעולם.
מחשבות מתרוצצות במוחך. אולי לא נועדת לזה. אולי את פשוט לא בנויה לזוגיות, חתונה, ילדים וכל זה. אולי פשוט אינך רוצה לשחזר את מה שנראה לך שיא השעמום.
האימייל של מוריה
לפנייה לכתב/ת 
