הולדת אומה

"אכן היינו כחולמים ועדיין חולמים היינו והמומי אושר והתרגשות של שמחה מתהלכים אנו תחת שמי המולדת. שהנה זו הפעם השלישית בתולדותיה, תיכון בה מדינה עברית חופשית ועצמאית. אשרי הדור שזכה לכך".

"אשרי הדור שזכה", ד"ר דוד לאזר, ידיעות אחרונות, 30 בנובמבר 1947

דבר ידוע הוא, כי מעת לעת מעלים אזרחי ישראל טרוניות כאלה ואחרות כלפי מדינתם. בכך, ככל הנראה, אין הם נבדלים מאזרחי מדינות אחרות בעולם, שכן טרוניות הדדיות הינם דבר שבשגרה ביחסי האזרחים עם מדינתם וטוב שכך. אך אולי ראוי מעת לעת שנזכיר ונזכור שלא תמיד היה הדבר כך, ולא תמיד היתה ליהודי הארץ מדינה להלין נגדה. ואולי ראוי אף יותר שנעשה זאת בשבוע בו נספרות אחורה 59 שנים מן הימים בהם קיבלה עצרת האו"ם את אחת ההחלטות הגורליות בתולדות העם היהודי.

עבור רוב רובם של אזרחי ישראל קיומה של המדינה היא עובדה שרירה וקיימת מאז היותם, ואין הם מכירים מציאות אחרת. אומנם בזכות שינון קורות המדינה בשיעורי היסטוריה ובזכות ההגיון הפשוט, יודעים כולם כי היו ימים בזמן עבר שבהם לא היתה מדינת ישראל ישות קיימת. אך האם לצד ידיעת העובדות היבשות אנו באמת מבינים וחשים את המהפך שחוללה הקמת המדינה בחיי התושבים היהודים בארץ ישראל? אולי כן ואולי לא, ובכל מקרה התאריך מחייב, ולכן מוקדש השבוע מדור "במנהרת הזמן" לאותם רגעים גורליים של הכ"ט בנובמבר 1947.  

מי בעד מדינה יהודית, ירים את ידו

 "החלטת האו"ם מסמנת נקודת מפנה בתקופת העם היהודי. ברגשי תודה עמוקים יזכור העם היהודי לנצח את כל אותן אומות העולם שתרמו את תרומתן ועזרו לקבלת ההחלטה הזאת... יד אחים נאמנה הננו מושיטים למדינה הערבית העתידה לקום בא"י וקוראים לערבים לשתף פעולה לטובת שני העמים יחד"

מתוך הודעת הסוכנות היהודית לאחר קבלת ההחלטה, 30 בנובמבר 1947

בשעה 17:30 (שעון ניו יורק), יום שבת, ה-29 בנובמבר 1947, נעצרה נשימתם של בני העם היהודי כולם. מצפים, חוששים, מייחלים לרגע אחד של הכרעה גורלית בעצרת האו"ם בניו יורק. הכרעה אשר תגזור לשבט או לחסד את לידתה של המדינה היהודית, כפועל יוצא של קבלת או דחיית ההחלטה על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ המובטחת לשתי מדינות: יהודית וערבית.  

מישהו ראה את הנציג הסיאמי? (צילום: מתוך אתר הכנסת)

אותן שעות בין ערביים של יום השבת סימנו את סופו של מסע שתדלנות נרחב ששלוחותיו נכרכו סביב העולם כולו. הנציגים היהודים מחד והערבים מנגד, דופקים על כל דלת, מנצלים כל קשר, כל ידיד בעל השפעה, מנסים לשכנע דרך הראש והלב כאחד. בימים שעוברים השתנתה ספירת הקולות בכל עת, והכף בעד או נגד היטלטלה מן הצד האחד אל הצד השני. הפכפכותם של נציגי המדינות הולידה גל שמועות במסדרונות האו"ם, כי סכומי כסף מעורבים בדבר, וכי יש נציגים הסוחרים בהצבעת מדינתם לכל המרבה במחיר.

האם אכן נולדה מדינת היהודים בזכות סכום שלמונים שהועבר באישון ליל? התשובה אינה ידועה בבירור ואולי לעולם לא תהא. כך או כך בשעה 17:31 נפל הפור והודעה רשמית נמסרה - החלטת האו"ם 181 אושרה על ידי העצרת: 33 מדינות הצביעו בעד, 13 מדינות נגד ו-10 נמנעו. מדינה אחת, סיאם, נעדרה מההצבעה.

ישנם רגעים היסטוריים אשר משמעותם האמיתית נודעת רק עם חלוף השנים, אולם משמעותו ההיסטורית של רגע פרסום תוצאות ההצבעה היתה ידועה היטב. בשניות לאחר פרסום תוצאות ההצבעה שררה באולם אסיפת האו"ם דממה מוחלטת, ואיש לא נע מבין 300 הנציגים, אשר ישבו סביב 57 השולחנות באולם.

גבוה יותר, ביציעים, ישבו כ-600 אורחים ידועים, וביניהם: חיים ויצמן, משה שרת, אבא סילבר, נחום גולדמן ונכבדים אחרים, וגם הם ישבו מאובנים, כמו אינם מאמינים כי אכן קרה הדבר. ממול להם ישבו המנהיגים הערבים, גם הם כיריביהם למאבק, דוממים והלומי רעם. במקום אחר ישבו שליחי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה, וגם הם לא התרוצצו לבשר את הבשורה ברחבי תבל, אלא ישבו שקטים במקומם. שקט מוחלט שרר ורק בצל הדברים ניתן היה לראות עיניים דומעות, ידיים אוחזות במלוא הכוח במשענות הכסאות ופנים חיוורות.

ראשון להתאושש היה משה שרת, אשר החל לוחץ ידיים ומנשק את הסובבים אותו. דקות לאחר מכן עלה מר קדוגן, נציג בריטניה, לדוכן הנואמים והודיע כי ממשלת בריטניה מקבלת את ההחלטה ותפעל ליישומה במהרה. דווקא הודעת הנציג הבריטי היתה זו אשר שיחררה את המתח וכמו בהנפת מטה קסמים נשבר השקט, וקולות שמחה, ריקוד ושירה נשמעו מקהל ההמונים הממתין מחוץ לאולם.

באותה שעה ביבשת אחרת

"מכונית הטקסי שלי נסעה במרכז העיר (ניו יורק, י.ר.), מספר לי אבא חושי, הרדיו שידר מודעות של קפה וסבון. פתאום נפסק השידור ובאה הודעה מיוחדת: או"ם הצביע בעד מדינה יהודית. הנהג עצר, באמצע התנועה הסואנת. הוא קפץ ממכוניתו, משך אותי החוצה ונישק לי באמצע הרחוב. אני יהודי, צעק. יש לי מדינה".

"ידיעות אחרונות", 30 בנובמבר 1947

בשעה 1:30 (שעון פלסטינה) בליל ה-30 בנובמבר, רחובות ירושלים שוממים כבכל לילה רגיל. רק העין הבוחנת בקפידה תאתר את האורות בחלונות ואת האנשים הספונים ליד מקלטי הרדיו וממתינים בציפיה. ואז בן רגע, כאש בשדה, עוברת הבשורה והלילה כבר אינו רגיל כלל ועיקר. אל הרחובות פורצים בתרועות שמחה מאות מתושבי העיר היהודים ומעט המכוניות הנעות בכבישים מצפצות שוב ושוב. לרגל המאורע נשלפים חברי תזמורת בית חינוך ממיטותיהם ונשלחים עם כליהם לנגן ברחובות. כחצי שעה לאחר מכן כבר נאסף המון חוגגים רב מול כיכר המוסדות בעיר.

בשעות לאחר מכן נאספים למקום מנהיגי היישוב. מעל מרפסת בניין המוסדות עומד מייסד המדינה לעתיד ויו"ר הסוכנות דוד בן גוריון. אל מול ההמון המריע להולדת האומה היהודית הוא נושא כמה מילים קצרות: "היום נהיינו לעם ממשי. נקווה שנהיה ראויים לשעה זו. נזכור בראש ובראשונה את אחינו במחנות ובגלויות תימן, עירק ושאר ארצות המזרח. נשתדל להעלותם ארצה. יחי העם היהודי!"

הדברים קצרים כאמור, ויתכן כי אכזבו את מי שציפה לדברי ברכות ותקווה מרוממת. מאוחר יותר תיאר בן גוריון ביומנו את תחושותיו באותם רגעים: "הגעתי לירושלים השכם בבוקר וראיתי העיר צהלה ושמחה. רוקדים ברחובות וקהל רב מתאסף בחצר בית הסוכנות. אודה על האמת, השמחה לא היתה במעוני. לא מפני שלא הערכתי החלטה של או"ם, אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו - מלחמה עם כל צבאות עמי ערב".

אחרי נאומו המאופק של בן גוריון נשאה דברים גולדה מאיר: "אין לתאר את המתרחש בלב יהודי בשעה זו. עמלנו לרגע זה. הקרבנו הכל למענו, האמנו שרגע זה יבוא. וכשבא - היה זה רגע כה גדול שאיננו יכולים לבטא במילים. אם השגנו את מטרתנו למרות כל המכשולים, אות הוא שהיינו ראויים לה. כל אחד מאיתנו צריך לכוון את ליבו ואת מעשיו להקמת המדינה. ולאחינו במחנות נאמר: קץ סבלותכם הגיעו, ויחד עמנו תקוממו את חייכם במדינה העברית". 

הבוקר שאחרי

החגיגות נמשכות גם עד שעות הבוקר וגם לאחריו. את רחובות הערים מכסים דגלים, הלימודים בבתי הספר נפסקים והרחובות מלאי המונים חוגגים ורוקדים. אך לא כל הארץ שותפה לשמחה. שם בעבר השני מצויים תושביה הערבים של ארץ ישראל, אשר חלומם על מדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל התנפץ באותו לילה מול חומת המציאות.

שנים לאחר מכן תיאר אנוואר נוסייבה, ממנהיגי הקהילה הפלסטינית, את תחושותיו באותו לילה: "אני זוכר היטב את את התגובה בצד היהודי של העיר (ירושלים), שמעתי היטב את התפרצות השמחה, הגשמת החלום (...) מאמציכם שהוכתרו בהצלחה. ואצלנו? תקווה שנגוזה, תקווה שנהרסה. בשבילנו, פלסטינה כבר היתה מדינה. תמיד חשנו ריבונים בארץ זו. (...) זו היתה עמדתנו ועל כל מה שבא עם החלוקה סתר סתירה מוחלטת את חזוננו, כפי שהצטייר בעינינו".

שבירת התקווה הפלסטינית לא נותרה בגדר תחושה בלבד ובשעות הבוקר הותקפו שני אוטובוסים של "אגד" ביריות ובזריקת רימוני יד. חמישה נוסעים נהרגים. חגיגות השמחה נסתיימו והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות.

"אבל כבר היום, ברגעי השמחה וההתלהבות כשעדיין חולמים אנו וראשנו בשחקים נדע ונזכור: לא אומות העולם יעשו את העבודה שעלינו לעשותה. הן נתנו לנו ולא בפעם הראשונה את השאנסה ההיסטורית, עלינו יפול כל עומס הביצוע. רעיון זה, שבעקביות רבה הוצג מעל עמודים אלה למן הרגע הראשון, עוד לפני הופעת הדו"ח של ועדת האו"ם, מופיע היום לעינינו בכל דחיפותו. עוד רבה המלאכה לפנינו והיא תדרוש מאיתנו מקסימום של הקרבה, מסירות נפש דם ויזע".

"אשרי הדור שזכה", ד"ר דוד לאזר, ידיעות אחרונות, 30 בנובמבר 1947

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן