עם הצלחה כן מתווכחים

צילום: משה עוזרי

מציאות חולה, דמיון בריא והרבה הומור עצמי הם התבלינים שמתבלים את הקלחת הסאטירית החדשה שמציע תיאטרון החאן הירושלמי. ההצגה "המצליחים", שכתבו במשותף מיכאל גורביץ ודניאל לפין, מתרחשת מאחורי הקלעים של התיאטרון ומתייחסת להתמודדויות היומיומיות של העוסקים במלאכה עם השפעת הכלכלה הקפיטליסטית על ערכי המוסר ועל מיקומה של התרבות על סדר העדיפויות הציבורי. המרדף אחרי הצלחות בכל מחיר והפזילה של התיאטרון לרייטינג שמייצרת הטלוויזיה, כמעט ואינם משאירים מרווח טעויות. כשלון, עלול להוביל לסגירתו של מוסד.

על התפר הזה שבין הפחד מכישלון והמרדף אחר הצלחה נעה ההצגה "מצליחים", שקורצת לטרנד מחזות הזמר ששוטף את התיאטראות בישראל, עוסקת בהתערבות של מנכ"לים בתכנים אמנותיים, משתעשעת על חשבון ז'אנר הטלנובלות הטלוויזיוני ומשתמשת בהומור עצמי ויצירתיות. את הפזמונים בהפקה הסמי-מוזיקלית הזו כתב עלי מוהר ללחנים של יוני רכטר ואת שחקני החאן ילווה על הבמה המוזיקאי דניאל רן.

"זה לא תיאטרון פוליטי, זה תיאטרון חברתי על המלחמות היומיומיות על תקציב, על אהבת המבקרים והקהל ועל הבחירה לעשות את מה שאתה אוהב באמת. זו הצגה על תרבות", אומרת השחקנית פלורנס בלוך המשתתפת בהפקה. את מלחמת ההישרדות של התיאטרון מול הטלוויזיה בלוך מכירה היטב. "אחרי עשרים שנה בתיאטרון אנשים עדיין לא מזהים אותך אבל תתקע גרעאפס בטלוויזיה וזהו אנשים מצביעים עליך ברחוב ומבקשים חתימות", היא אומרת, "העבודה התיאטרונית היא בצל למרות שהיא הרבה יותר קשה, מספקת ומאתגרת".

חיים בצמצום

תיאטרון החאן בהנהגתו של גורביץ' מהלך לאורך שנים על הקו הדק בין מציאות לפנטזיה. גם הערבוב בין במה לקלעים לא זר לתיאטרון, שהשתמש במצוקותיו כחומר גלם להפקה הייחודית והמצליחה של "הקמצן", עיבוד של גורביץ' למחזה של מולייר. "הערבוב הזה בין מציאות לפנטזיה בין מה שקורה על הבמה ומה שקורה מאחורי הקלעים מעסיק אותנו מאוד", אומרת בלוך, "אנחנו חיים בעולם משתנה ואם פעם התיאטרון היה מוגדר, היום הגבולות שלו מאוד מבולבלים. יש תיאטרון תנועה, הווידאו ארט נכנס לבמה, מחזות זמר ועוד תחומים. אנחנו כל הזמן בודקים את גבולות התיאטרון ושואלים את עצמנו איפה אנחנו מתקיימים מול המפלצת הטלווזיונית ששואבת את הקהל. זו התעסקות רלוונטית לכולנו, זה ההישרדות שלנו".

גורביץ' מצדו מבהיר ששלאגר לא בהכרח אומר התפשרות. "צ'ארלי צ'פלין עשה סרטים מאוד מצליחים שלא היו זולים ולא התפשרו מבחינה אמנותית", הוא אומר, "בהצגה הזו הפרודיה היא על חרושת התרבות, אותו פס ייצור ענקי שהתיאטראות, ערוץ 2 והטלוויזיה בכלל והבידור מרכיבים אותו. זה ענן ששוטף לנו את המוח ומטמטם אותנו לגמרי והופך את כולנו לחצאי זומבי. הגיעו מים עד נפש ויש צורך להפסיק את זה, לנסות לעצור משהו, לשנות. לא שאני משלה את עצמי שהצגה יכולה לשנות, אבל דרכה אפשר לגעת בבודדים".

למרות השימוש הסאטירי במחזמר, שנועד להדגיש את נלעגות הסיטואציה בה מצוי התיאטרון, גורביץ' אינו רואה בז'אנר מחזות הזמר כנחות. "הבעיה היא לא המחזמר אלא האופן האוטומטי שבו נעשים הדברים בשביל למשוך קהל, לסמן וי, לעשות קופה. לא שזה תמיד עושה קופה, אבל קשה להשתחרר מהרושם שמדובר באופנה שאינה נחוצה באמת ובטח שאינה נובעת מתוך צורך לביטוי עצמי שזו למעשה האמנות. הבעיה היא מציאת מקום לאמנות בישראל. במדינה קטנה כמו שלנו אמנות לא יכולה להתקיים בלי עזרה ממשית מצד המדינה, כיוון שאין פה מספיק קהל שיכול להחזיק אותה במצב סביר. העלית היא מיעוט קטן ובלי כוח כלכלי והסכנה הגדולה לאמנות היא הפקרת המאבק על קיומה לכוחות השוק. זה מה שקורה כאן בעשור האחרון ואנחנו רואים לאן הגענו. הבעיה העיקרית היא שהכסף קובע וזו צרה צרורה".

ההצגה הזו היא זעקה לעזרה?

"לא עבורנו אלא זעקה מחמת הגועל והקבס לא מתוך נזקקות לעזרה".