בלק הוק דאון - מלחמה פריכה
אפשר בעצם לגמור את זה במשפט אחד: הוא אמיתי. מדובר בסיפור האמיתי של המלחמה בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. מלחמה בלי גיבורים ובלי מנצחים. מלחמה חסרת תוחלת שהתקווה היחידה היא שבסוף נלמד את הלקח ונחדל ממנה. אבל קשה להסתפק באמירה הזאת. במיוחד כאשר אני מכיר אנשים שהיו שם. אם לא במוגדישו או בגדד, אז בבירות או עזה, ומה זה משנה בעצם? בכל הרי אותו דבר, לא? צריך להסביר? אולי כן.
אלה שהיו שם (ואני לא), אומרים שאי אפשר להסביר. אבל "בלקהוק דאון" מנסה ואני חושב שדי מצליח. קשה לשים את האצבע על משהו ספציפי שמביא להצלחה הזאת. זה הכל ביחד. הסרט מתמקד בדיוק בפריכות של מושג המלחמה. בפערים בין האופן שהמלחמה נראית על מסכי המז"לט בחפ"ק לבין מה שקורה על הקרקע. במשוואה הבלתי אפשרית שהצד האחד שלה זה ההי-טק המערבי והצד השני שלה זה ילד מורעב עם מטול אר-פי-ג'י ביד. בטמטום המגלומני של הגנרלים מצד אחד ואומץ הלב והרעות של החיילים בשטח מצד שני (מה שמעורר את שאלה הבלתי פטורה במוחי, מה לעזאזל קורה לטובי האנשים ברגע שהם מקבלים את דרגות האל"מ? או שאולי מה שקובע זה באמת אם יורים עליך או לא).
היו סרטי מלחמה רבים שהתמקדו בעירפול הזה, אבל "בלקהוק דאון" הוא סרט מוצלח בגלל שהוא ממצמץ בעיניו וחודר דרך מסך הערפל הזה אל מה שקורה באמת. חייל עם רגל מרוטשת שסיכויו לחיות אפסיים אבל החברים שלו מפנים אותו בכל זאת, ילד שרוכן על גופת אביו המת שנורה מול עיניו, חייל פצוע קשה ששואל אם הביצים שלו בסדר. "בלקהוק דאון" מראה לנו שאין בכל זה הגיון או טעם ובכל זאת אם אתה שם אנשים במצב הזה הם נהיים גיבורים כי הם חייבים.
וכל הזמן רצה לי בראש אנלוגיה לסרט אחר לגמרי לכאורה, אבל כל כך דומה - "בלתי נסלח" של איסטווד. בסוף הרי כל מלחמה הופכת למיתוס ויום אחד יסתכלו על מוגידשו על עזה כמו שאנחנו מסתכלים על המערב הפרוע, ואז טוב שיהיה את "בלקהוק דאון" שיזכיר שמלחמה, כל מלחמה, היא כיעור כמעט מוחלט חוץ מדבר אחד - האחריות שלך כלפי החבר שלידך.
