מדוע לחלק מהחיות יש זנב?

מדי שנה, בראש השנה, כשאנו אוכלים את ארוחת החג, אנו מברכים זה את זה "שנהיה לראש ולא לזנב". משמעות הברכה היא, שבשנה הבאה נהיה תמיד ראשונים, כשם שהראש מוביל את כל גופינו והזנב נמצא מאחור, בסוף. ובכן, למרות שהוא אחרון וְלִכְאוֹרָה אינו חשוב, לזנב יש לפעמים חשיבות רבה אצל בעלי החיים. את חשיבותו של הראש כולנו מכירים, אך לשם מה בכלל צריך זנב?

ובכן, הזנב הוא החלק האחורי בהמשכו של עַמּוּד הַשִּׁדְרָה אצל בעלי החיים. הזנב מורכב בדרך כלל מֵחולִיּוֹת ושרירים, מכוסה בעור, ולפעמים בשערות רבות. לזנבם של בעלי החיים תפקידים רבים. זנבו של החתול, למשל, מעניק לו יציבות, זְנָבָהּ של הפרה מגרש זבובים, זְנָבָהּ של הַשְּׂמָמִית מְאַפְשֵׁר לה לברוח בעת מצוקה ובעלי חיים רבים משתמשים בּזָּנָב לְצורְכֵי תִּקְשׁורֶת (הרי כלבים רבים מְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם כשהם שמחים).

ישנם גם בעלי חיים מְחוסְּרֵי זָנָב, או בעלי זנבות קצרים מאוד כמו הצפרדעים או הדובים.

מבלבלים את האויב

ראשיתו של הזנב היא ככל הנראה במעמקי הים, שם רכשו הדגים סְנַפִּיר אחורי שהוא למעשה זנב. הסְנַפִּיר הָאֲחוֹרִי מְאַפְשֵׁר לדגים לנוע ימינה ושמאלה ממש כשם שההגה, הנמצא בספינות, מְאַפְשֵׁר להן לְנַוֵּט את דרכן בים. לאחר מכן התפתח הזנב אצל הזוחלים, ושימש אצל מַרְבִּיתָם לְהַקְנָיית יַצִּיבוּת על הקרקע. אבל, את התפקיד המעניין ביותר שממלא הזנב ניתן למצוא אצל לְטָאָה שרובנו מכירים, הַשְּׂמָמִית. כשהַשְּׂמָמִית חשה באיום על חייה היא מסוגלת לנתק את זנבה מגופה ולברוח. זנב השְּׂמָמִית הקצר ניתק בקלות ולאחר מכן ממשיך לפרפר, למרות שאינו מחובר עוד לגוף. בדרך זו מתגוננת השְּׂמָמִית מפני אוֹיְבֶיהָ. תשומת לב האויב מופְנֵית אל הזנב הַמְּפַרְפֵּר ובינתיים היא נמלטת ומתחבאת וּזְנָבָהּ צומח מחדש.

זנב נוסף, שאף מצליח קצת להפחיד אותנו, הוא זנב העקרב. בקצה זנבו של העקרב קיימת שַׁלְפּוּחִית עוקץ וקוץ עוקץ. כְּשֶׁהָעַקְרָב מְזַהֶה טרף כלשהו, הוא שולח לעברו את הַצְּבָתוֹת, וברגע שֶׁהַטֶּרֶף נלכד הוא מוצמד על ידי העקרב בכוח רב. לאחר מכן שולח העקרב את זנבו וּמְגַשֵּׁשׁ בְּעוקְצוֹ את גופו של הקורבן, עד שהוא מגיע לאזור שבו העור רך. אז הוא עוקץ וּמַזְרִים דרך העוקץ כמות זעירה של אֶרֶס, המספיקה לשיתוק הטרף.

פרט להגנה ולהתקפה משמש הזנב בעלי חיים אחרים גם לצורך הבעת רְגָשׁוֹת וְהַעֲבָרַת מְסָרִים. אצל הַצְּבִי, למשל, הזנב מְשַׁמֵּשׁ לתקשורת בינו ובין חבריו, וככל שהזנב נע מהר יותר כך ניתן לומר שהַצְּבִי מתרגש יותר (ממש כמו אצל כלבים). בזמן תְּקוּפַת הַיִּחוּם מְסַמֶּנֶת נקבת הַצְּבִי על רצונה לְהִתְיַחֵם בְּאֶמְצָעוּת זקיפת הזנב כלפי מעלה וכך יודע הַצְּבִי הזכר על רצונה.

אולם, מכל זנבות בעלי החיים, אין ספק שהזנב המפורסם ביותר הינו זְנַב הַטַּוָּס. הַטַּוָּס הזכר מגדל זנב עצום וצבעוני באורך של עד 150 סֶנְטִימֶטְרִים. נקבת הַטַּוָּס, לעומתו, אינה מקושטת כלל. קישוט הזנב אצל הַטַּוָּס העלה שאלות רבות אצל חוֹקְרֵי הָאֶבוֹלוּצְיָה. צִבְעוֹנִיּוּתוֹ, גודלו וכובדו של הזנב מעמידים את הַטַּוָּס בסכנה מַתְמֶדֶת, שכן לא זו בלבד שהצבעוניות העזה מַסְגִּירָה אוֹתוֹ לְטוֹרְפִים, אורכו ומשקלו של הזנב מַקְשִׁים עליו לברוח מפניהם, ולכן מוזר שזנב הַטַּוָּס שרד במשך השנים למרות הסכנה הרבה שיש בהחזקת זנב מעין זה.

פתרון אפשרי לבעיה זו ניתן על ידי פְּרוֹפֶסוֹר אָמוֹץ זְהָבִי, שטען כי הַטַּוָּס מחזיק בזנב מקושט כדי להוכיח לנקבת הַטַּוָּס עד כמה הוא באמת חזק. כלומר, הזכר מסמן לנקבה כי למרות שהחזקת זנב כה גדול דורשת המון אֶנֶרְגְּיָה, הוא עדיין מסוגל לברוח מאויביו ולשרוד. עיקרון זה, שנקרא "עיקרון הַהַכְבָּדָה", נכון גם לגבי בעלי חיים נוספים, ואפילו לגבי בני האדם. אצל בעלי חיים אחרים, כגון קופים, הזנב משמש כמעין זרוע נוספת, שעוזרת לקוף לנוע בין העצים ולשמור על שיווי משקלו.

לכל אחד יש זנב

האם ידעתם, כי גם לבני האדם יש עֶצֶם זָנָב? מַשְּׁשׁוּ אֶת גַּבְּכֶם התחתון וחפשו את קצהו של עַמּוּד הַשִּׁדְרָה. במקום זה נמצאת עֶצֶם הזָנָב שלנו (הנקראת עצם הָעוקֶץ), שתפקידה אינו ברור עד היום. החוקרים סבורים כי עצם זו היא שָׂרִיד לַשְּׁלַבִּים הראשונים בהתפתחות האדם. למעשה, לבני האדם ישנם למעלה ממאה שְׂרִידֵי אֵיבָרִים שעם השנים נותרו ללא שימוש, כמו הַתּוֹסֶפְתָּן וְהַמְּעִי הָעִוֵּר (בבעלי החיים הַצִּמְחוֹנִיִּים האיברים הללו מְשַׁמְּשִׁים לעִיכּוּל, אך אצל האדם לתּוֹסֶפְתָּן אין תפקיד כלשהו בעיכול), שערות הגוף ועוד.

אולם, למרות שאין לנו זָנָב, יש לנו עצם זָנָב וגם גנים הקשורים ליכולת הקדומה לגדל זָנָב. למעשה, בשלבים המוקדמים של התפתחות עובָּר בְּרֶחֶם אִמּוֹ (כמו בכל עוברי בעלי החוליות) הוא נראה כְּמֵעֵין דג. ניתן לראות זָנָב, המהווה כמעט שישית מגודלו של העובָּר, אך בשלבים המאוחרים יותר של ההיריון הוא נעלם.

חוקר הטבע אֶרְנֶסְט הֵקֵל, שחי בין השנים 1834-1919, טען שהתפתחות הָעובָּר הָאֱנוֹשִׁי במשך תשעה חודשים היא סיכום של הִתְפַּתְּחוּתו הָאֶבוֹלוּצְיוֹנִית. לפי תיאוריה זו, הופעת הזָנָב בשלב מוקדם של התפתחות עובָּר-אָדָם ושל עוברי יונקים אחרים מחזקת את הַסְּבָרָה כי אבותיהם של היונקים היו בעלי זנב. אולי היו אלה הזוחלים?. כיום ידוע שתיאוריה זו המכונה "החוק הַבִּיוֹגֶנֶטִי" אינה מדויקת לחלוטין ואין התאמה מושלמת בין התפתחות עובר של בעל חיים לשלבי האבולוציה אותם עבר בעל חיים זה.

מִזְדַּנְּבִים מחדש

ישנם בעלי חיים שמסוגלים לְהַצְמִיחַ זָנָב מחדש, בתהליך שנקרא רֶגֶנֶרַצְיָה (גדילה מחדש של רקמות או איברים לאחר פגיעה). הַחַרְדּוֹן, למשל, השייך למשפחת לטאות גדולה ומגוונת שכוללת 320 מינים, מסוגל להצמיח מחדש את זנבו במקרה של פגיעה. הזָנָב של הַחַרְדּוֹן חזק, ואינו ניתק בקלות, אך אם בכל זאת טורף כלשהו מצליח לאכול או לפגוע בזָנָב הַחַרְדּוֹן – הַחַרְדּוֹן יגדל זָנָב חדש במקום הישן.

אצל כמה חַרְדּוֹנִיים, דוגמת חַרְדּוֹן הצב, הזָנָב קוֹצָנִי וּמְשַׁמֵּשׁ להגנה. למינים השוחים, כגון חַרְדּוֹן הַמַּיִם וּדְרָקוֹן המים, הזָנָב מְשַׁמֵּשׁ כְּאֵיבַר שְׂחִיָּה עיקרי.