"איזו כלבה היא הפרוזה!"

ללואיז קולה

קרואסה, 15-14 באוגוסט 1846

קונסטנטינופול, 15 בדצמבר 1850

"מתי החתונה, את שואלת אותי, א פרופו נישואיו של ארנסט שבאליה? מתי? לעולם לא, אני מקווה. עד כמה שמישהו יכול לענות באשר למעשיו בעתיד, אני עונה בשלילה. המגע שלי עם בני אדם, אשר היה סוער ביותר בארבעה עשר החודשים האחרונים, גורם לי להתכווץ יותר ויותר לתוך הקונכייה שלי. הדוד פארן, הטוען כי מסעות משנים אנשים, טועה במקרה שלי. כפי שהייתי כשיצאתי, כך אהיה בשובי, פרט לכך שיהיו לי קצת פחות שערות על הראש והרבה יותר נופים בתוכו. זה הכול. במה שנוגע להעדפות המוסריות שלי, אני שומר על אלה שהיו לי עד להודעה חדשה. ואם היה עלי לומר מה אני חושב בנושא זה, ואם הניסוח אינו יומרני מדי, הייתי אומר: "אני זקן מכדי להשתנות. עברתי את הגיל." כשאתה חי כמוני חיים פנימיים לגמרי, מלאים ניתוחים סוערים וחוסר סבלנות חנוק, כשאתה מצית ומרגיע את עצמך חליפות, ומכלה את כל עלומיך בלמידה איך לנהל את רוחך, כמו רוכב המסוגל להדהיר את סוסו לאורך שדות בנגיעת דורבנות קלה, לגרום לו לצעוד קלות, לנתר מעל תעלות, להלך ולטפוף, הכול למען הנאתו וסיפוקו העצמי; ובכן, אני רוצה לומר, אם לא שברת את המפרקת שלך על ההתחלה, רוב הסיכויים שלא תשבור אותה מאוחר יותר. גם אני, אני כבר מבוסס, הווה אומר שמצאתי את מקומי על האוכף, את מרכז הכובד שלי. אינני מאמין שזעזוע פנימי כלשהו מסוגל לטלטל ולהפיל אותי ארצה. עבורי, נישואים יהיו מין מעשה של כפירה שמבעית אותי. מותו של אלפרד לא מחה את זיכרון הייסורים שגרמו לי נישואיו. הרגשתי בערך מה שמרגישים מאמינים אדוקים למשמע חדשות על שערורייה גדולה הנוגעת לאיזה בישוף. יהא מעמדך גבוה או נמוך, אם ברצונך להתעסק ביצירותיו הגדולות של האלוהים, עליך להתחיל, ולו למען ההיגיינה, בכך שתציב את עצמך במקום שבו הן לא תסחופנה אותך. אתה יכול לצייר יין, אהבה, נשים ותהילה, בתנאי, חביבי, שלא תהיה שתיין, מאהב, בעל או חייל. כשאתה טובל בתוך החיים אינך מסוגל לראות אותם בבהירות, כי אתה סובל או נהנה מהם יותר מדי. לדעתי, האמן הוא מין תִפלץ, משהו שמחוץ לטבע. כל האומללויות שהשמים ממטירים עליו מקורן בהתעקשותו להכחיש את האקסיומה הזאת. בגלל זה הוא סובל ומסב סבל לאחרים. תשאלי נשים שאהבו משוררים וגברים שאהבו שחקניות. על כן (זוהי המסקנה שלי) השלמתי עם כך שאחיה כפי שחייתי תמיד, לבד, עם המוני האישים הגדולים שלי המשמשים לי תחליף לחברה, עם שטיח עור הדוב שלי, כיוון שאני עצמי דוב. אני לא שם אגורה שחוקה על החברה, על העתיד, על מה יגידו, על כל סוג של ממסד, אפילו לא על תהילה ספרותית, שגרמה לי פעמים רבות כל כך בעבר להישאר ער כל הלילה ולחלום על אודותיה. כזה אני; כזהו האופי שלי, האופי שלי הוא כזה.

אם אני יודע מאיפה פרצה הדרשה הזאת בת שני העמודים, ייקח אותי השד, זקנה מסכנה שלי..."

ללואיז קולה

קרואסה, 22 ביולי 1852

נדבר מעט על הוגו... עלייך להגות יותר לפני שאת כותבת, ולהיצמד למילה. כישרון כתיבה בסופו של דבר אינו אלא בחירת המילים. הדיוק הוא שיוצר את הכוח. בסגנון כמו במוזיקה: מה שיפה ביותר ונדיר ביותר הוא טוהר הצליל...

...בעוד שבועיים, לואיז היקרה, אני מקווה להיות לצדך (ועלייך). אני זקוק לזה. סיום החלק הראשון של הרומן שלי הותיר אותי תשוש משהו. אני מתחיל להיות מודע לזה עכשיו, כשהתנור מתחיל להתקרר..."

קרואסה, 23 בדצמבר 1853

"אני בוודאי אוהב אותך מאוד אם אני כותב לך הלילה, כי אני תשוש. יש לי קסדת ברזל על הגולגולת. מאז שתיים בצהריים (מלבד 25 דקות בערך שבהן אכלתי) אני כותב את בובארי. הגעתי לזיון הגדול שלהם, אני בתוכו, בעיצומו. אנחנו מזיעים וחנוקים. זה היה אחד הימים הנדירים בחיי שביליתי בתוך האשליה באופן מוחלט, מתחילתו ועד סופו. ממש עכשיו, בשש בערב, ברגע שכתבתי את המילים "התקף עצבים", נסחפתי כל כך, שאגתי כל כך, וחשתי בעוצמה שכזאת את מה שחווה הגברת הקטנה שלי, עד שפחדתי כי אני עצמי אלקה בהתקף כזה. קמתי מהשולחן שלי ופתחתי את החלון כדי להירגע. ראשי הסתחרר. כרגע יש לי כאבים חזקים בברכיים, בגב ובראש. אני מרגיש כמו גבר שדפק יותר מדי (סליחה על הביטוי) דהיינו, מעין לאות מענגת. וכיוון שאני בלב האהבה, מן הראוי שלא אלך לישון מבלי לשלוח לך חיבוק, נשיקה, ואת כל המחשבות שנותרו בי.

האם זה יהיה טוב? אין לי מושג (אני ממהר טיפה כדי להספיק להראות לבוייה חטיבה שלמה כשיבוא). מה שבטוח הוא, שזה מתקדם במרץ כבר שבוע. הלוואי שכך יימשך! שכן אני עייף כבר מן האיטיות שלי! אבל אני חושש מן ההתעוררות, מן ההתפכחות שתבוא עם העתקת הדפים! מה זה חשוב, טוב או רע, לכתוב זה דבר נפלא! לצאת מעצמך, לחוג בעולם שלם שאתה בדית. היום, למשל, בתור גבר ואשה, מאהב ומאהבת בעת ובעונה אחת, רכבתי על סוס בתוך יער באחר צהריים של סתיו, מתחת לעלים צהובים, והייתי הסוסים, העלים, הרוח, המילים שהם הגו והשמש האדומה שגרמה להם לעצום למחצה את עפעפיהם שטופי האהבה.

האם זוהי יוהרה? או אדיקות? האם זוהי הצפה שנובעת משביעות רצון עצמית מופרזת, או מרגש דתי מעורפל ואצילי של ממש? אבל כשאני הוגה, בדיעבד, בהנאות הללו, הייתי מתפתה להשמיע תפילת הודיה לאל הטוב, אילו ידעתי שהוא יכול לשמוע אותי. - יבורך על שלא עשה אותי סוחר כותנה, מחבר וודווילים, איש רוח וכו'! הבה נשיר לאפולו כמו בימי קדם! הבה נשאף במלוא ריאותינו את האוויר הקר והרם של פַּרְנאסוס, נכה בגיטרות ובמצילתיים שלנו ונסתחרר כמו דרווישים בהמולה הנצחית של צורות ורעיונות..."

למדמואזל לרואייה דה שאנטפי

קרואסה, 18 בדצמבר 1859

"...בגיל שלושים וחמש (ואני בן שלושים ושמונה) אתה מוצא כי שכלת את נעוריך; אז אתה פונה לעברם ומסתכל עליהם כמו על היסטוריה. באשר לאהבה, מעולם לא מצאתי באושר העילאי הזה דבר לבד מבלבול, טלטלה וייאוש! האשה נראית לי יצור בלתי אפשרי. וככל שאני לומד אותה יותר, אני מבין אותה פחות.

...ובכן, כדי לא לחיות, אני משליך את עצמי אל תוך האמנות, ביאוש; אני מסמם את עצמי בדיו כשם שאחרים משתכרים מיין. אבל הכתיבה קשה כל כך שלעתים אני כורע תחת נטל העייפות.

על כל פנים, עבדתי ללא הפוגה בשמונת החדשים האחרונים. הגעתי למחצית הספר שלי. אני מקווה שאגמור אותו עד תחילת 1861. הסיבה שאני מתקדם לאט כל כך היא שאני מתייחס לכתיבת ספר כאל דרך חיים מיוחדת. למען מלה אחת או רעיון אני חוקר בלי סוף, אני אובד בקריאה ובחלומות בהקיץ בלי סוף. הנה כי כן, בקיץ הזה קראתי על רפואה, וכיוצא בזה...

את יודעת מה עוד גורם לך נזק? את מאבדת את עצמך באלף זוטות קטנות ומשניות. את עושה בחייך בדיוק מה שאני עושה ביצירותי. את מזניחה את הקרוב לטובת הרחוק, וזה חסר היגיון לחלוטין."

קרואסה, 13 באוגוסט 1868

אם קיימים בנוז'ן אנשים בשם מורו, מה לעשות!

חוץ מזה, לא יהיה להם על מה להתלונן. שכן מסיה מורו שלי הוא בחור ממש מצויין."

לגי דה מופסאן

קרואסה, 15 באוגוסט 1878

"בובאר ופקושה ממשיכים בדרכם הצנועה. אני מכין עכשיו את הפרק על הפוליטיקה, השלמתי כמעט את כל הרשימות שלי; לא עשיתי דבר אחר בחודש האחרון - ואני מקווה להתחיל בכתיבה בעוד כשבועיים. איזה ספר! ולצפות שהקהל יקרא יצירה כזאת - זה כבר שיגעון!

...כעת הבה נדבר עליך.

אתה מתלונן שתחת של נשים הוא "מונוטוני". לכך יש תרופה פשוטה, והיא לעזוב אותו. "החדשות חוזרות על עצמן." זו תלונה של ריאליסט, וחוץ מזה, מה אתה יודע על זה? עליך לבחון אותן מקרוב יותר. האם האמנת אי פעם בקיומם של הדברים? האין הכול אשליה? רק מה שנקרא "יחס" - כלומר, דרכי ההתבוננות שלנו על הדברים - רק זה אמיתי. "התענוגות הם טריוויאליים." אבל הרי הכול טריוויאלי! "אין מספיק דרכים שונות לחבר משפט." תתייגע ותמצא.

בקיצור, ידידי היקר: אתה נשמע מוטרד מאוד וסבלך מכאיב לי, כי אתה יכול להעביר את הזמן באופן נעים יותר. אתה חייב - אתה שומע אותי, איש צעיר? - אתה חייב לעבוד יותר. התחלתי כבר לחשוד שאתה מין הולך בטל. יותר מדי זונות! יותר מדי חתירה בסירות! יותר מדי פעילות גופנית! כן, אדוני: האדם המתורבת לא זקוק לתנועה רבה כל כך כפי שטוענים האדונים הרופאים. אתה נולדת לכתוב חרוזים: כתוב אותם! "כל השאר תפל ומיותר" - בראש ובראשונה הנאותיך ובריאותך: תכניס לך את זה לראש. חוץ מזה, בריאותך רק תשתפר אם תציית לייעודך. זו הערה נשגבת מבחינה פילוסופית, ואף היגיינית.

אתה חי בתוך תופת של חרא, אני יודע, וצר לי עליך מעומק לבי. אבל מ 5 לפנות ערב ועד 10 בבוקר אתה יכול להקדיש את כל הזמן למוזה, שהיא עדיין הזנזונת הכי שווה. קדימה! בחור יקר שלי, זקוף ראש! מה הטעם לגרד כל הזמן את העצבות שלך? עליך להציב את עצמך כגבר חזק מול עיניך שלך: זו הדרך להיהפך לכזה. טיפה יותר גאווה, לעזאזל!... מה שחסר לך הוא "עקרונות". תגיד מה שתגיד, כל אחד צריך שיהיו לו; נותר רק לדעת אילו. לאמן יש רק עיקרון אחד: להקריב את הכול למען האמנות. את החיים עליו להחשיב כאמצעי ותו לא, והאדם הראשון שעליו לירוק עליו הוא הוא עצמו...

אני חוזר, גי היקר שלי: הישמר מן העצבות. היא פינוק. אתה מוצא הנאה בסבל, וכשהסבל עובר, אתה מוצא את עצמך המום ומשותק, כי ביזבזת כוחות יקרים. אז תוקפות אותך חרטות, אבל כבר מאוחר מדי. האמן לנסיונו של שייח' ששום שיגעון אינו זר לו!..."

לז'ורז' שַארפּנטייה ומאדאם שארפנטייה

פריז, ספטמבר 1879

"מסיה גוסטב פלובר שולח את ברכותיו למסיה ולמאדאם שארפנטייה. הוא גאה ומאושר לקבל את הזמנתם הנכבדת ליום שישי הבא.

היעדרם של בורגנים משקיט את רוחו. שכן הוא שרוי כעת בתחושת גועל שכזאת כשהוא מוצא את עצמו במחיצת בריות מן הזן הזה שהוא מתפתה תדיר לחנוק אותן, או אף לזרוק אותן לבור שפכים (אם יורשה להתבטא כך), פעולה שעלולה היתה לגרום להשלכות מביכות לבית שארפנטייה, מוסד היקר ללבו, על ילדיו וכלבלבו."

"מכתבים", גוסטב פלובר, תרגום: דורי פרנס, ידיעות אחרונות - ספרי חמד