קוראים לי ליבי, ואני בררנית
כמו עננה שחורה, מלאך המוות, או חצ'קון ביום של דייט חשוב, נחתה עליי קושיה שאף אחת לא רוצה לשמוע: "את לא חושבת שהגיע הזמן שיהיה לך מישהו?" בחודשים האחרונים, בעידודה של אמי היקרה, הגעתי למסקנה שעדיין לא הוקמה קבוצת התמיכה שתצליח לעזור לי. בחזרה לאירוע שחרץ את גורלי
שלום, אני ליבי ואני בררנית אנונימית. זה הקטע בו קבוצה של חבר מרעיי אמורה להביט בי בסימפטיה ולומר בקול אחד: "אוהבים אותך ליבי". אז זהו, שלא. בחודשים האחרונים, בעידודה של לא אחרת מאשר אמי היקרה, הגעתי למסקנה שעדיין לא הוקמה קבוצת התמיכה שתצליח להתמודד עם הבררנות המעט פסיכוטית שלי כלפי המין הגברי.
אני מודה, יש מצב שלקחתי את כל הקטע מעט ברצינות, ויכול מאוד להיות שאני פוסלת אחלה אנשים על לא עוול בכפם. אבל בתור מי שב-25 שנותיה טעמה דייט גיהינומי או שניים, מישהו באמת יכול להאשים אותי?
עד לא מזמן איש ממקורביי לא באמת דיבר על זה. אמנם עברו שנתיים, שלושה חודשים ושלושה עשר ימים מאז הפרידה מהמיתולוגי הארור, אבל כולם עמדו בתור כדי לתרץ עבורי תירוצים: "היא עסוקה בתואר", "היא מתאקלמת בעבודה החדשה", "היא נהנית מהרווקות", "מה בוער לה?"
אולי הייתי נוקשה, רעה, עיוורת או סתם פוסטמה?
כמעט, אבל כמעט, התחלתי להאמין לזה בעצמי. אבל יום בהיר אחד, ממש משום מקום, כמו עננה שחורה, מלאך המוות, או חצ'קון ביום של פגישה חשובה, נחתה עליי הקושיה שאף בת לא רוצה לשמוע מאמא שלה: "את לא חושבת שהגיע הזמן שיהיה לך מישהו?" זהו, חברים, כאן נגזר גורלי. בתור מי שנוטה להיכנס לסרטים באופן כללי, השאלה הזו, שהיתה למעשה רמיזה בוטה לכך שאין לי חיים, החזירה אותי במערבולת של נוסטלגיה מסוכנת לכל הדייטים שחוויתי במחנה האימונים שנקרא "רווקוּת" בשנתיים האחרונות. וכמו אליל נעוריי, ד"ר סאם בקט בסדרה "זינוק לאתמול", תהיתי אם אוכל לחזור אחורה בזמן לאחד מהגברברים שעברו תחת ידיי ולתת לבחורצ'יק עוד צ'אנס. אולי הייתי נוקשה, רעה, עיוורת או סתם פוסטמה ונתתי ל"אחד" לחמוק מבין אצבעותיי?
גילוי נאות: אני אוהבת חנונים
הפשפוש בספרי ההיסטוריה של חיי האהבה שלי העלה תובנות מרתקות. לא יהיה זה הוגן להלאות איש בכמות ההיסטרית של יצורי ביצה עימם יצאתי. ההתגלות המשמעותית ביותר שחוויתי התרחשה כשבאמת חזרתי ל"מקורות", למצב בו הייתי זיגוטה במונחי עולם הזוגיות והאהבה. אני מתכוונת כמובן לדייט הראשון שלי אי פעם. אחרי נבירה אין סופית ומעייפת בספר הזכרונות הרומנטי שלי, הבנתי שהיה זה הדייט ההוא, אותו מפגש גורלי, שהרס והשחית אותי והפך אותי לביץ' הבררנית שניצבת מולכם היום.
השנה: 1999
נ.צ. כפר סבא
הקורבן: חננה שמשרת בממר"ם
גילוי נאות: אני אוהבת חנונים. ילדים "רעים" אף פעם לא עשו לי את זה. בתור ילדה טובה מבית פולני אסלי, אני יותר בקטע של רופא/ עורך דין/ איש הייטק שהוא גם בשלן, אמן ומשורר. אבל כשאני אומרת חנונים, אני מתכוונת כאלו שיש להם איזושהי שריטה. חייב להיות משהו, ולו הקטן ביותר שיבדיל אותם מסטיב ארקל ודומיו. אבל ל-ר' לא היתה אפילו שריטונת פצפונת קטנטונת. הבן אדם היה חננה בכל רמ"ח איבריו.
ההיכרות בינינו נעשתה דרך מכר משותף, ומאחר שהייתי נטולת כל ניסיון קודם בדייטים, לא התעמקתי עד הסוף בסוגיית הגובה. אני עצמי 1.72, ניסיתי בכל דרך אפשרית להתכווץ, להתכופף ולהשתופף כדי לא לגרום לצוציק מבוכה. הוא מצידו נראה מאוד מרוצה מכך שסידרו לו אמזונה.
היעד הבא היה בית הקולנוע. הסרט: "באג לייף". בחורים יקרים, קחו עצה ואנא עשו בה שימוש נבון: סרטים מצוירים בהם מככבים ג'וקים מדברים אינם בילוי מומלץ לדייט עם מישהי שעברה את גיל 11. יאמר לזכותו של ר' שהוא היה חביב וחייכן, למרות שהיו לו שפתיים בעובי של חוט דנטלי, כך שהחיוך לא היה כובש במיוחד. ידעתי שחופה לא תצא מכאן, אבל החיוביות שהפגין עודדה אותי לתת לו צ'אנס. הצ'אנסים נגמרו כשהניח את ידו המיוזעת על הירך שלי במהלך הסרט. מפה, גבירותיי ורבותיי, הכל הלך והתדרדר. הוא הזמין אותי לעלות לביתו בזמן שהוא לוקח את מפתחות האוטו כדי להסיע אותי הביתה. הוא רק שכח לציין שכל המשפוחה היתה בבית, ואני, בת מזל שכמותי, זכיתי להיכרות מקיפה עם כולם. כולל הסבתא. מבט אחד בחדרו עתיר הדובונים הספיק כדי לגרום לי לנוס על נפשי. אך אבוי! חדרה רחוקה קמעה מכפר סבא, ואני תלויה בחננה ובמכוניתו. וכשחשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, סיפר לי בהתלהבות מבהילה על מופע שהוריד מהאינטרנט, של סלין דיון, לא פחות ולא יותר. באותו הרגע נכנסתי לסוג של תרדמת מוחית מרצון, ובמשך כל הנסיעה לעבר חוף המבטחים שלי שתקתי כמי שבלעה את לשונה.
בואו נאמר שלגדול בחדרה זה לא ממש להיט, אבל עד אותו הערב, מעולם, לא שמחתי כל כך לראות את השלט "ברוכים הבאים לחדרה", שניצב בכניסה לעיר הולדתי הדלוחה והשוממת. הגענו, החננה עוצר את הרכב בכניסה לביתי, ריחו המתוק של החופש נישא באוויר ותוכנית המילוט שלי קרובה מאי פעם למימוש סופי ומוחלט. אבל אז, בטוויסט אכזרי שנלקח מטרגדיה יוונית, החליטו האלים לשבש את תוכניותיי. ר' דומם מנוע, הוריד את חגורת הבטיחות והזיז את כסא הנהג כמה סנטימטרים אחורה. היה די ברור שלמישהו במכונית הזו היו תכניות להמשיך את הערב לבילוי מהזן הפיזי. ואני, הקטנה, חסרת הניסיון והמובכת, ידעתי שזהו רגע מעצב בחיי. זה עכשיו או לעולם לא.
הייתי מנומסת, חמודה ועדינה, והפתעתי את עצמי בבגרות שהפגנתי כשדחיתי את חיזוריו הגמלוניים. מה שקרה לאחר מכן ילווה אותי קרוב לוודאי עד יום מותי וייזכר לדיראון עולם כרגע המשפיל ביותר בתולדות המין הגברי. ציטוט מדויק מפיו של ר': "כדאי שתצאי מהאוטו כי נראה לי שאני הולך להתחיל לבכות".
זו לא היתה בדיחה. הדברים נאמרו בקול רועד ובעיניים מלאות לחלוחית. ואני ניצלתי את הרגע הכה מביך על מנת לבצע את הבריחה הגדולה. גדולי האצנים האולימפיים לא שרפו את המסלול כפי שאני עשיתי בדרך הקצרה מהרכב אל דלת ביתי. ורק למען הפרוטוקול, החננה המשיך לשבת במכוניתו עוד דקות ארוכות, אחרי שאני כבר הייתי ספונה בפיג'מת הפלנל שלי, עד שמצא את הכוחות להתניע ולהתחפף מהחנייה שלי.
האם אני מסוג הבחורות שבוכים בגללן?
לא ממש ידעתי אם לרחם על הבחור או ללעוג לו, ואין ספק שכל העניין בלבל אותי עמוקות. האם אני מסוג הבחורות שבוכים בגללן? הייתכן? האגו שלי הלך ותפח לו בצורה מסוכנת. אבל מה שחרץ את גורלי באופן סופי היתה שיחת הטלפון הנואשת שקיבלתי מהחננה למחרת. הוא תיאר לילה ללא שינה וגולל בפניי שיחות שערך עם כל ידידותיו. הוא ביקש, או יותר נכון התחנן, שאתן לו צ'אנס נוסף להוכיח שקליק ראשוני זו סתם המצאה, ושעל קשר אמיתי צריך לעבוד. אחרי שהתבצרתי בעמדתי ועמדתי בסירובי, אמר לי ר' את המילים שהרסו אותי עבור גברים אחרים לנצח: "אני לא אוכל להיות רק ידיד שלך. להיות לידך ולא להיות איתך באמת זה כמו להיות מול חתיכת שוקולד ענקית שנמצאת בהישג ידך אבל אינך יכול לנגוס בה".
כן. מסתבר שאני שוקולד (פרלין ממולא קרמל, אם תשאלו אותי) שגברים באשר הם רוצים לנגוס בו. היה זה החננה הארור שנטע בי את תחושת החשיבות העצמית הזו, שגרם לי לחשוב שאני כזו להיט והעלה את האגו המצ'וקמק שלי למרומי הרקיע. מאז, רק אמיץ אחד צלח את מסע הייסורים שעוברים מחזריי (הוא שרד שלוש שנים תמימות, אבל כוחו תש).
ועכשיו, עברו כבר שנתיים, שלושה חודשים וארבעה עשר ימים מאז נפל, ואני אמנם מרגישה כמו טורטית עבשה, אבל מסתובבת בעולם עם אטיטיוד של פררו רושה.
הישועה תגיע, יש לקוות, בדמותו של מישהו שבכלל מעדיף בייגלה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
