אין רגע דל

מחיאות הכפיים להן זכו רקדני הלהקה הממלכתית האקדמית למחול עממי תחת ניהולו של איגור מויסייב, הרימו אמש את הגג באולם היכל התרבות בתל אביב. אחרי כמעט 70 שנה של פעילות, להקת בלט מויסייב צעירה, מלאת חיים ומלהיבה כשהיתה. במובנים רבים מדובר בתופעת טבע, משאב יוצא דופן של יצירתיות ועבודה קשה. גם אלה שאינם חובבי הז'אנר העממי באופן מיוחד, לא יוכלו להישאר אדישים לעושר והגיוון, הצבעוניות והיופי ההקפדה והדיוק בפרטים הקטנים כבגדולים ובעיקר לעשרות הרקדניות והרקדנים המצוינים האלה.

טבקרסקה, ריקוד מולדאבי

איגור מויסייב, החוגג השנה את יום הולדתו ה-100, הוא למעשה ארכיון של תנועה, מפעל של איש אחד לשימור מחולות של תרבויות שונות. למרות שמדובר במחולות שחלקם נוצרו לפני מאות בשנים והועברו כ"תורה שבעל פה" הצליח מויסייב לשמר את רעננותם בדרך לבמה בזכות כוריאוגרפיה מובנית שמושתתת על טכניקה קלאסית ולא מעט הומור.

גם המופע הנוכחי של הלהקה בנוי מתמונות שונות שלוקטו בקפידה ומציגות מחוזות שונים ברפובליקה הרוסית לשעבר, בהם אג'אר שבגרוזיה, קלמיקי שעל הים הכספי, מולדבה, אוקראינה ובסרביה לצד מחולות עממים מספרד, מקסיקו וארגנטינה. זה לא מסוג המופעים שבהם אתה בהכרח מוצא את עצמך, אלא יותר אירוע בו אתה מסייר כמו תייר במחוזות אחרים. הזיכרון אינו פרטי ובכל זאת הוא מתקשר להיסטוריה של מקום. מויסייב לא מפסיק להפתיע במבנים ובצורות שהוא מצייר על הבמה באמצעות הרקדנים, בתלבושות יפהפיות ובבחירה של חומרים שהוא מעבד לשפתו. את הספטאו המקסיקני הוא הופך למצעד ראווה של נעורים, את החוטה הספרדי למסדר שורות מדוקדק ואת מחול הגאוצ'ו הארגנטינאי למפגן בוהק של וירטואוזיות.

הספטאו המקסיקני. מצעד ראווה של נעורים

מויסייב לא שוכח לפזר הפתעות, מחולות נשכחים ופחות מוכרים כמו החורומי, ריקוד קרב שמקורו במחוז אצ'ארה בגרוזיה. מויסייב שמר את אופיו המקורי של החורומי, שבוצע בעבר על ידי גברים בלבד. גם אצלו הרקדנים הם גברים שיוצאים לסקור את השטח לפני תחילתו של קרב.

מקסים לא פחות הוא ריקוד המלחים שסוגר את המערכה הראשונה של הערב עם שורות של רקדנים שמפלרטטים בזה אחר זה עם הקהל. אין רגע דל במופע של מויסייב ומהרגע שהרקדנים עולים לבמה אי אפשר שלא להתמכר אליהם ולשמחת החיים המדבקת שלהם. מי שלא ראה את מויסייב, הפסיד.