החומר שממנו עשויים חלומות

מהמסע לעולמם הקסום של פיליפ ז'נטי, מארי אנדרווד ולהקת השחקנים שלהם קשה לשבוע או להתעייף. גם ביצירתם החדשה, "קצה העולמות", מצליחים השניים לייצר פיסות הרהורים חלומיים על שאלות קיומיות מהותיות. מה אמת ומה בדיה? איפה נגמר החלום ומתחילה המציאות? לאן הולכים האנשים הממהרים? והאם שניים זו אפשרות או פנטזיה?

התפאורה דינמית ובתנועה מתמדת. לוחות שחורים גולשים על פני הבמה, ממסגרים בכל פעם חלל התרחשות אחר, מבליעים ומגלים דמויות שצצות ונעלמות כמו קסם אל תוך הריק. ז'נטי ואנדרווד מוותרים על עלילה מובנית לטובת מרחב הפעולה של התת מודע ובכל זאת גרעין החלום שהם רוקמים מהרהר על גבר, אישה וחיפוש אחר נקודות מפגש. הלוגיקה והרציונל אינם חלק במשוואה שהם יוצרים. בעזרת דימויים ויזואליים הם מעצבים תחושות כאילו היו חומר ומאפשרים לצופה למקם אותן בתוך עולמו שלו.

בובה-אישה-ילדה מפציעה אל תוך עולם של איש שהוא כל אחד ואף אחד. הם מחליפים ביניהם מילים שמעופפות באוויר והשמיים הופכים אדומים. מאחורי המעיל שלו היא נבלעת ונעלמת. הוא יוצא למסע. תיחום המרחב משתמש בשפה סינמטוגרפית – סגירת פריים, דפדוף בתמונות והקפאתן. לרגע תזוזת הלוחות, התפאורה ושקשוק הקרונות שמהדהד ברקע, מציבים אותך בתחנת רכבת דמיונית. על הרציף אנשים במגבעות ומעילי גשם אחידים כמו מתוך ציור של מגריט. הם מחזיקים חצים, מכוונים את האיש האבוד קדימה ואחורה. תנועה וזמן נלכדים בפריים אחד על רקע כחול-שמיים. אנשי הגשם שרים שברי מילים ממקום ומזמן אחר terra incognita, terra infinita כשהשמיים מקדירים. האיש נרדם וחולם. בחלומו בובת ענק עם רגלי מספריים, רוקדת לצלילי מוזיקת רוק ומסרסת בובה בדמותו. שתי הבובות מופעלות כל אחת על ידי מספר שחקנים ולמרות זאת מלאות חיים והבעה עד כדי כך שהלב רוצה להאמין שהן יצורים חיים.

על התפר הזה שבין חלום לחיים מהלכת היצירה שמשתמשת באינספור מטפורות ובלא מעט אחיזת עיניים. ברגע פואטי אחד פזורים על הבמה בתי צעצוע לבנים, חלקם מונחים על גבי רכס אפור, אשליה אופטית שיוצרות גופות השחקנים. הבתים מתרחקים, קטנים ונמסים אל תוך הרצפה. מה שנשאר זה זיכרון של בית. בתמונה אחרת, סוריאליסטית ומקסימה, גבר ואישה ישובים בקרון רכבת ומחליפים ביניהם מילים כתובות שמשתלטות עליהן. הדפים שמתקמטים הופכים לראשי עיסת נייר מאיימים שמתנצחים זה עם זה, למספרי ענק שחותכים והופכים את ה"יריב" לשרשרות נייר ולקיפולי סירה.

בחלום של ז'נטי ואנרווד מככבים גם ראשים שנשלפים מתוך רצפת הבמה, כף יד ענקית, חרק מעופף עם ראש אדם שמפלרטט בלי בושה עם בחורה צעירה שהופכת לגולם וגבר ואישה שלכודים כל אחד בתוך בלון משלו. מתמונות מסוימות עולה התחושה שליוצרים היה קשה להיפרד והצופה מוצא את עצמו מחכה חסר סבלנות לתמונה הבאה. אבל הסבלנות במקרה זה משתלמת. "קצה העולמות" מאפשר למשך ערב אחד להתבונן בנופים של בגרות דרך עיניים של ילד.