גשש בלש בפעולה

"סליחה גבירתי, את יודעת במקרה מי היה שרלוק הולמס?", פונה מיכאל הנדלזלץ למלצרית בבית הקפה בדובנוב. היא מצטחקת, בוחנת אותו בעין חשדנית ועונה בספקנות של מי שיודע שהוא עומד למבחן: "הוא.. הממ.. בלש לא?". הנדלזלץ מחייך ומזמין קפה. כמה דקות מאוחר יותר הוא מסמן למלצרית שתחזור. "תאמרי לי בבקשה", הוא פותח, "יצא לך אולי במקרה לקרוא את סיפורי שרלוק הולמס?". היא ממלמלת משהו על פעם מזמן, משדרת סימני מצוקה ונבלעת בין השולחנות.

את ספרי ההרפתקאות של הולמס וידידו ד"ר ווטסון, מספר הנדלזלץ, אי אפשר להשיג כיום בחנויות הספרים בישראל. בהתחשב בכך, תגובתה של המלצרית הצעירה לא מפתיעה. "את רואה, לא צריך לקרוא את סיפורי ההרפתקאות של הולמס בשביל לדעת מיהו", אומר הנדלזלץ. "המון אנשים יודעים שהמלט אומר 'להיות או להיות' בלי לראות את ההצגה, לקרוא את המחזה או לדעת ששייקספיר כתב אותו".  

הולמס הוא תופעה אנגלית

מיכאל הנדלזלץ מבקר תיאטרון הארץ עורך (צילום: גדי דגון)

בספר חדש שיצא השבוע לחנויות בהוצאת "מפה" מנסה הנדלזלץ לפצח את תעלומת הבלש בן האלמוות ולהבין מה היה בדמותו הקרה, המנוכרת, שונאת הנשים והמכורה לקוקאין של הולמס, שהסעיר את דמיונם של מיליוני קוראים במשך יותר ממאה שנים. הספר "שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות" הוא למעשה ספרו הראשון של הנדלזלץ, לשעבר עורך מוסף "הספרים" של עיתון הארץ, מבקר תיאטרון ומי שתרגם את הרומן "עמק הפחד" ואת קובץ הסיפורים "הקידה האחרונה" מאת ארתור קונאן דויל.

המפגש הראשון בין הנדלזלץ להולמס היה לפני כחמישה עשורים בפולניה ומאז הוא שבוי בקסמו של הבלש. "כמו כל ילד, הייתי משוכנע שאני קורא על אנשים בשר ודם", הוא כותב בספר. כשעלה לישראל ולמד עברית, שמע לראשונה מפי אביו כי סבו, ישראל אליהו הנדלזלץ, היה המתרגם הראשון של סיפורי ארתור קונאן דויל לעברית. את הספר הוא מקדיש לסבו. "לא הכרתי את סבא שלי, הוא הוצא להורג בשנת 1941. הוא היה מאלה שלא הוגלו למחנות. חיסלו אותו ביריות אחרי שאשתו נהרגה בהפצצה על ורשה. הוא היה מורה לעברית, הוציא לאור את כתב העת לילדים ולנוער 'צפרירים' וערך את הביבליותקה האוניברסלית שבמסגרתה הוציא לאור, כתב ותרגם לעברית מנוקדת ספרות מהעולם. היה לו מאד חשוב שבני נוער יקראו עברית. הספר הזה, במידה רבה הוא חוב של כבוד".

בגיל 20 היה כבר הנדלזלץ הצעיר חתום על כתב העת "Baker Street Journal", אז גם החל לאסוף ספרים ופרטי אספנות שונים הקשורים בבלש. "תמיד האמנתי, ואני ממשיך להאמין, שהתמכרות לשרלוק הולמס היא טירוף בלתי מזיק ומהנה", הוא אומר בחיוך.

"היום אני כבר לא לוקה בשום דבר, אולי בהולמסולוגיה כיוון שאני עוסק במדע. אני חושב שאני כבר לא שרלוקומן ובטח לא שרלוקהוליק במובן זה שאני לא מתעסק בזה כל הזמן. שרלוקומניה מתכוונת לאהבת הדבר, שרלוקומניאקיות זו אהבה מוגזמת, הפרעה. אני לא חושב שהאהבה שלי מוגזמת. חכמינו זכרם לברכה היו אנשים שכל התנ"ך וכל מה שכתבו לפניהם היה מוטבע בזיכרונם כדבר חי. אז נכון שהיתה לי תקופה שבה 56 סיפורים וארבעה רומנים לצד ספרות שנכתבה עליהם היו בשבילי מין דבר חי שכזה, היום זה פחות".

"הוא מרתק. זו דמות שאנשים התייחסו אליה כאל אדם חי. קצת כמו עניין קיומו של אלוהים, שבשביל המאמינים בו הוכחה היא דבר משני, כך גם אצל שרלוק הולמס. אני לא נכנס לשאלה אם אלוהים היה או לא, אבל אני יודע בוודאות ששרלוק הולמס לא היה ולמרות זאת קבוצה לא קטנה של אנשים התייחסה אליו כאל ישות אמיתית. זו תופעה מעניינת ובספר אני מנסה להבין איך זה קרה. רק אנגלים מסוגלים להתייחס למשהו ברצינות תהומית גם כשהם יודעים שהם משחקים בנדמה לי. הולמס הוא תופעה אנגלית שנכתבה באחת התקופות המרתקות ביותר באנגליה, שהולידה כותבים כמו קונאן דויל, אוסקר וויילד וברנרד שו. זה היה עולם של קסם בלתי רגיל".

"זה היה אירוע אקראי לחלוטין שלמיטב ידיעתי לא היה כדוגמתו בהיסטוריה הספרותית. שניהם נכחו בארוחת ערב אצל איזה מו"ל שהזמין מהם ספרים. מארוחת הערב הזו נולדו 'תמונתו של דוריאן גריי' מאת וויילד ו'שרלוק הולמס' של קונאן דויל, שתי יצירות גאוניות שהכתיבו מהלכי חיים. אוסקר וויילד עמד בסופו של דבר לדין על הספר הזה. אגב, אני משער שהשניים האלה נהנו מארוחת הערב, בטח מצאו עניין משותף ברמה האינטלקטואלית, אבל לא נראה לי שהערב נמשך מעבר לזה".

הנדלזלץ ונכדו. סבא שלי היה קורא לזה ספרי נוער. מבחינתי זו ספרות של 7 עד 70

בכלל רצה לכתוב רומנים היסטוריים

אליבא דהנדלזלץ דמותו הפיקטיבית של הולמס, שרקמה לה עור וגידים במוחותיהם של הקוראים, היא תופעה יחידנית בספרות. "לא ידוע לי על שום דבר שמתקרב לעוצמה הזו לא לפני ובטח שלא אחרי", הוא אומר. "האשליה שהסאגה הזו מדברת על דברים שקרו באמת כל כך ריאליסטית עד שבאחד הסקרים שנערכו בעיתונות האנגלית נספרו יותר קוראים שחשבו שהיטלר היה דמות בדיונית מכאלה שחשבו שהולמס לא היה קיים מעולם". קונאן דויל עצמו התייחס לפרי דמיונו  בתחילת הדרך בספקנות. מספר פעמים ניסה להרוג את הדמות שהיתה לו לטורח, אבל שוב ושוב היא קמה לתחייה. "זה שהוא לא תכנן את ההצלחה זה בטוח", אומר הנדלזלץ, "לקראת סוף הכתיבה הוא התלונן די הרבה - הולמס וווטסון הציקו לו והיו לו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לכתוב סיפורי בלש. הוא בכלל רצה לכתוב רומנים היסטוריים כמו וולטר סקוט. בקיצור, הוא היה שמח להיפטר מהם, אבל זו היתה הכנסה וכמובן שלא מתווכחים עם הצלחה. בסיפור 'כלבם של בני בסקרוויל' הוא למעשה החייה מלאכותית את הגיבור שהוא עצמו הרג. אין ספק שהיה לו קשה מאד להיפטר מהולמס".

"קונאן דויל עצמו התייחס אליו בזלזול מסוים. הוא האמין ביצירה ובהשקעה וזו היתה מלאכה בשבילו. היתה לו תעלומה שהוא ידע את סופה ומנקודה זו הוא הלך אחורה ובנה את הסיפור. זה נכון שהתפישה הרווחת כלפי ספרי הבלש היא מזלזלת כמו שריקוד הסטפס נתפס כמיומנות נחותה מבלט. עם זאת כשמישהו כמו ג'רום רובינס או טווילה תארפ יוצרים כוריאוגרפיה שמשתמשת בסטפס, הם הופכים אותה ליצירה בעלת ערך זהה לזו של בלנשיין בבלט הקלאסי. השאלה היא כמובן מה אתה עושה עם הז'אנר ולאן אתה לוקח אותו. לקונאן דויל לקח זמן להבין שגם בסיפורי הבלש יש עניין. בראייה לאחור דרך הסיפורים האלה אפשר ללמוד המון על החיים בתקופה שבה הם נכתבו דווקא בגלל הסטריאוטיפים, המלאכותיות והסגנון. הוא מתעסק במסתורי ההתנהגות האנושית ומציע תפישת עולם שאומרת אין דבר שאי אפשר להסביר".

"הוא עומד ליד העריסה, בדיוק באותה התקופה התחיל להתפתח כל עניין הזיהוי הפלילי בחקירות המשטרה. גם המדע היה בחיתוליו. כבר בסיפור הראשון הולמס מדבר על זיהוי דרך כתמי דם - זה CSI קלאסי. הוא הקדים את זמנו גם בזה. בתקופה ההיא עוד האמינו שלמדע יש את כל התשובות. אחרי מלחמת העולם הראשונה אנשים התפכחו והבינו שיש דברים שגדולים מאיתנו. קונאן דויל היה איש עם המון רעיונות, ממציא ובעל דמיון, וחלק מהדברים שהוא כתב עליהם יושמו מאוחר יותר. הוא האמין ברציונליזציה מפוכחת, בעובדות. שרלוק הולמס בתחילת הדרך היתה מכונה חושבת. רק אחר כך, כשקונאן דויל הבין שמכונה שלא מרגישה היא עסק משעמם בשביל הכותב, הוא מצא בו רגשות".