רק אהבה תביא אהבה
חשבתי שהיא מתוקה, אבל כמו תמיד הלב שלי נמנם, עד שעבר מולנו נער צעיר בטי-שרט שעליה כתוב "רק אהבה תביא אהבה". העיניים נתקעו לי בחולצה שלו, ועלה לי רעיון שלא הספקתי לשקול או לשלול, אלא פשוט הוצאתי אל הפועל כשאמרתי לדפנה כבר בדייט השלישי: "אני אוהב אותך"
אני מספר על שנות הבצורת הרבות של ליבי כרקע למה שהתרחש בדייט השלישי עם דפנה. ישבנו בבית קפה בקצה השדרה, חשבתי שהיא מתוקה אבל כמו תמיד הלב שלי נמנם, עד שעבר מולנו נער צעיר בטי-שרט שעליה כתוב "רק אהבה תביא אהבה". העיניים נתקעו לי בחולצה שלו, ועלה לי רעיון שלא הספקתי לשקול או לשלול, אלא פשוט הוצאתי אל הפועל כשאמרתי לדפנה: "אני אוהב אותך".
הלב שלי היה בשוק ממני. "מה זה?"
"נמאס לי לחכות לך, אני רץ קדימה".
"אתה לא יכול לשקר ככה, אתה תפגע בה. היית צריך לחכות לי", כעס הלב.
"אני מחכה לך כבר 13 שנה ואתה לא מגיב, אז החלטתי לעשות ניסוי ולראות אם אני אוכל להתחיל ואתה תגיע אחר כך", הסברתי.
"אתה עושה ניסוי? אתה דפוק, אתה יודע. אין לי דבר אחר לומר לך", אמר לי הלב.
"הייתי שמח אם הייתי מצטרף אליי".
"אין מצב", פסל הלב בהחלטיות, "אני לא בעסק. אתה לבד, ותדע שהולכת להתרחש כאן קטסטרופה נוראית".
"דווקא יש לי הרגשה טובה. אולי תסמוך עליי?"
"לסמוך עליך", הוא גיחך לי בחזה, "תסתכל על עצמך - אתה כבר דקה מדבר עם הלב שלך, יש לך פיצול אישיות קשה, והדייט שלך עוד מעט נחנקת".
הוא צדק, אני באמת מפתח פיצול אישיות עם הרצון הזה להתאהב, ובינתיים דפנה, שנכנסה להלם מהצהרת האהבה שלי, שאבה את הקפה שלה לקנה הנשימה והתחילה להשתעל. הלכתי להביא לה כוס מים, וכשחזרתי היא כבר נרגעה, חייכה אליי ולקחה את ידי. אמרה שזה היה מקסים ונתנה לי חיוך כל כך טבעי, שהוא לבדו יכול היה לגרום ללב ממוצע להתאהב תוך שניות ספורות.
יש לי במשפחה לחצנים - כן אמא, אני מתכוון אלייך
אבל לא הלב שלי, הוא עקשן, ואני נותן לו את הזמן, כי אני לא טיפוס שלוחץ, למרות שיש לי במשפחה לחצנים - כן אמא, אני מתכוון אלייך, זה כל כך ברור, שאפילו לא חשבתי להסתיר את זה בתוך סוגריים.
החלטתי שלא מספיק לומר לדפנה שאני אוהב אותה. אני הולך להרקיד לה את עקומת האושר. ישבנו אחרי שבוע באותו בית קפה בו הצהרתי על אהבתי, היא היתה חסרת נשימה מהודעות הטקסט הנלהבות שלי שסתמו לה את הזיכרון בסלולרי, אבל גם קצת עצובה כי הייתי צריך לנסוע לחו"ל. המבט המדוכדך הזה היה מוכר לי מהעבר, כבר הביטו בי ככה לפני נסיעות עבודה. אבל הפעם החלטתי שאני לא מניח למבט של דפנה להישאר עצוב. הייתי בדרכי לשחק כדורסל ולידי רבץ לו תיק הספורט הענקי שלי, כך לפחות חשבה דפנה. אבל אני שלפתי משם כלנית סגולה והנחתי אותה על השולחן. דפנה חייכה. שאלתי אותה אם היא עדיין עצובה, והיא אמרה שאני מתוק, אבל כן, עדיין עצוב לה שאני נוסע. אמרתי שזה רק לחמישה ימים והתכופפתי שוב לתיק שלי. הפעם שלפתי משם צרור של 20 כלניות בשלל צבעים והנחתי אותן על השולחן. "עכשיו את כבר לא יכולה להיות עצובה יותר. אני אוהב אותך".
אני שומע את מחיאות הכפיים מסביב
דפנה מתרגשת, היא מחבקת אותי. "אתה מקסים, זה כל כך כיף לי".
"את כבר לא עצובה?"
"רק קצת, אתה בכל זאת נוסע מחרתיים".
"טוב, אם ככה..." אני שוב רוכן על תיק ההפתעות שלי, והפעם פותח בתנועה איטית את הרוכסן שלו עד הסוף, מרים אותו מעל השולחן והופך אותו. מאה ומשהו כלניות שלא קשורות בזר קושרות קשר כנגד העצבות הלא נגמרת של דפנה, נוחתות על השולחן ומקפיצות מעלה את עקומת האושר שלה. אני שומע את מחיאות הכפיים מסביב, ויודע שיש בבית קפה נשים שמתרגשות וגברים ששונאים אותי כי יצרתי תקדים מסוכן, אבל אני מתעלם ומתרכז רק באושר של דפנה.
"זה מושלם, תודה... לא יכולת לעשות אותי יותר מאושרת. אני אחכה לך כאן".
אני מבחין שוב בעצבות קלה שהיא מסווה בקול שלה, וכמו לפני שבוע, אני מקבל החלטה מהירה: "אולי תבואי איתי ללונדון?"
בדרך לכדורסל הלב שלי בעצבים מטורפים. "מה לקחת, תגיד לי?"
"לקחתי יוזמה", אני מתייצב מולו באומץ.
"אין לי כלום נגד יוזמה, קח יוזמה בכדורסל, קח יוזמה במיטה, אבל למה אתה לוקח יוזמות של אהבה לפני שהלב שלך נמצא שם?"
"אמרתי לך כבר שהחלטתי שאני לא מחכה לך. אני זז קדימה, ואם תרצה אתה תמיד מוזמן לבוא אחריי".
"אתה דפוק, ואת זה גם אני כבר אמרתי לך", הוא זועם, "הנה תראה, יש כאן אשה עם סלים, אולי תיקח יוזמה, תעצור לידה את האוטו ותציע לה נישואים. הרי יש סיכוי לא רע שיש לה דברים טובים בסל והיא תבשל לך משהו הערב".
"די, אל תכעס. אני לא יכול לחכות יותר".
"למה אתה לא נותן לי את הזמן שלי?" צעק הלב.
"היו לך 13 שנה!"
"עוד לא באה הנכונה שתגרום לי להתאהב".
"אני כבר לא בטוח שמישהי יכולה לגרום לך להתאהב. תמיד הייתי חוסך באהבה כדי לא לפגוע, אבל עכשיו אני מאמין שהדרך היא לתת כבר בהתחלה המון אהבה. יש לי הרגשה טובה. תסמוך עליי".
"לסמוך עליך", הוא נוחר בבוז, "אתה שוב מדבר איתי, יש לך פיצול אישיות, וכרגע נכנסת במונית מאחורה".
הוא צדק, נכנסתי במונית, והנהג היה עצבני ולא קנה את ההסבר שבדיוק הייתי בשיחה חשובה עם הלב שלי. נתתי לו פרטים, נסעתי לכדורסל, טסתי עם דפנה לאירופה, ולא עצרתי את משימתי להרים לה עקומת האושר לגבהים שהיא לא הכירה קודם.
עברו שישה שבועות של חיזורים עד שהלב שלה נכנע והיא ענתה לי באהבה, ועוד שבעה שבועות נוספים עד שגם הלב שלי נכנע ונכנס למערכה. אני זוכר את הרגע הזה, הלכנו בשדרה, אמרתי לה משהו טוב, והיא בתגובה חיבקה אותי חזק ועשתה לי נעים בעורף, כשפתאום הרגשתי את הלב שלי רוקד טראנס בכזו התלהבות, ששמחתי שבאתי עם סוודר כי היה ברור לי שאילו היתה לי רק חולצה דקה הוא היה קורע לי אותה יחד עם עור החזה וקופץ החוצה להמשיך את הריקוד שלו על המדרכה, מה שהיה בטח מביך את דפנה.
"בוא'נה, תרגיע שם..." אמרתי לו.
"תראה אותי", הוא התרגש, "אני בטראנס."
"שמתי לב... רק שלא תקבל לי איזה התקף. תגיד לי, מה לקחת?"
"לקחתי את סם החיים", הוא מלמל ללא נשימה, "יש לנו אהבה. הצלחנו".
לא רציתי להרוס לו את החגיגה. אני לא בענייני קרדיטים, וזה בסדר מצידי שהוא ינכס לעצמו חלק מההצלחה, הרי הוא הלב ובלעדיו לא הייתי מתאהב. לא הזכרתי לו שלקח לו 13 שנה ללא אהבה ועוד 13 שבועות שבהם רצתי בלעדיו. עדיין, הייתי חייב להלחיץ אותו קצת על חוסר האמון שלו.
"אני לא חושב שאני יכול לפעום יותר ללא דפנה"
"אז הוכחנו שאתה יכול להתאהב אם רק תיתן אהבה קודם", אמרתי לו, "עכשיו אפשר לסיים את הניסוי, ולחפש מישהי אחרת להתאהב בה".
"תפסיק עם זה, ומיד!" הוא רעד מפחד, "אפילו אל תזכיר את זה בצחוק. אני לא חושב שאני יכול לפעום יותר ללא דפנה".
"נראה," אמרתי.
"מה נראה? אל תעשה שטויות, דבר איתי, מה קורה?"
"אתה דפוק", אמרתי לו, "אתה לב דפוק ועצלן, בכוח הייתי צריך לנער אותך עד שהתעוררת, ועכשיו תפסיק לדבר איתי, שלא נפתח פיצול אישיות".
אני לא רוצה שתחשבו כאילו דיברתי עם הלב כל הזמן, למרות שזה נשמע ככה. אני קצת מסובך, אבל בכל זאת הייתי מאוהב והיה חשוב לי להקדיש לדפנה את רוב הרגעים הפנויים שלי. בעיקר אחרי שהלב שלי נכנס למערכה והסיפור הפך להיות קל ומענג. אני, דפנה והלב העברנו חודשיים מדהימים של אהבה, עד שיום אחד ישבנו על הערסל שלי במרפסת, מביטים בשדרה, דפנה החזיקה כוס תה ביד ימין, ואני החזקתי בימין שלי את שמאל שלה. אחרי כמה לגימות מהתה היא אמרה שהיא רוצה לומר לי משהו. "גם לי יש משהו לומר לך", עניתי לה ונשמתי עמוק.
כאן תמיד היה מופיע הטוויסט שלי
טוב, הגיע הרגע, כאן תמיד היה מופיע הטוויסט שלי. חלקכם שקרא כבר כמה סיפורים בטח חושב שעכשיו דפנה תפתיע ותאמר שהאהבה שלי הטביעה אותה והיא רוצה לנשום, או שאולי אני זה שיתנצל ויסביר לה שהתעייפתי מכל האהבה הזו ואני צריך פסק זמן.
אבל לא הפעם. טוויסט ופסק זמן אמנם מעניקים רגע מתוק בחיים, אבל הם לא בריאים לשיניים. ומה בסך הכל ביקשתי - לצחצח שיניים עם דפנה, לעשות איתה פרצופים מול המראה, ואחר כך לתת לה להמשיך עם החוט הדנטלי כשאני אלך לחדר, כי אני שונא חוט דנטלי. לדפנה לא אכפת שאני לא משתמש בחוט, היא לא מאלה שלוחצים לשמור על השיניים, בניגוד לכמה אנשים אחרים שאני מכיר. כן, אני מתכוון אלייך, אולגה השיננית, אני יודע שזה לא המקום להכניס את זה בתוך סיפור אהבה, אבל תדעי שאני נורא נלחץ כל חצי שנה שאני מגיע אלייך ואת נוזפת בי שאני לא משתמש בחוט דנטלי. לפחות עכשיו אני עם מישהי שכן משתמשת, ובזמן שהיא נשארת באמבטיה אני מספיק ללכת לחדר, לכתוב משהו מתוק ולשים לה מתחת לכרית. אבל למרות שאת מלחיצה אותי, אולגה, אני מאמין שטיפול בשיניים זהה לטיפול בלב, ואת אותו משפט שאת אומרת לי תמיד, אמרה לי גם דפנה אחרי שסיפרתי לה בדייט הראשון שאני אף פעם לא מצליח להתאהב. היא הביטה בי בעיניה הטובות ואמרה: "זה תלוי רק בך".
לפנייה לכתב/ת 
