בין כפר קאסם לליברמן
בדרך לטיהור אתני הוא ינופף ב"שעת החירום" - אותו דגל מוכתם בדם, שבצילו בוצע הטבח לפני חמישים שנה
למען הדור הצעיר ולמען אלה ששכחו: ב-29 באוקטובר 1956,
11 שוטרים בפלוגת מג"ב ירו למוות במבואות כפר קאסם ב-49 אזרחים ערבים, כולל נשים וילדים, ופצעו 13. בהוראת הממשלה, הצנזורה הצבאית אסרה פרסום פרט כלשהו על הטבח. אך לאחר ביקורם של חברי-הכנסת דאז תופיק טובי ומאיר וילנר בכפר קאסם, שהיה נתון בעוצר, נחשפו העובדות ונוצר לחץ ציבורי. השוטרים שרצחו וכן אל"מ יששכר שדמי, מפקד חטיבה באזור שנתן את ההוראה להרוג אזרחים, נשפטו בבית-דין צבאי. השופט בנימין הלוי כתב בפסק הדין, שניתן שנתיים לאחר האירוע, כי השוטרים ביצעו רצח בדם קר וללא הצדקה חוקית כלשהי. אגב, מעולם לא נחקרה אחריות הדרג המדיני (ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון) לטבח.
צחוק הגורל הוא, שבעת שמצוין יובל שנים לטבח, שוב ידה של הגזענות על העליונה, ולממשלה מצטרף אביגדור ליברמן - פוליטיקאי השולל את זכויותיהם האזרחיות של האזרחים הערבים וקורא לסלקם מהמדינה.
הטבח בכפר קאסם בוצע בחסות המלחמה שישראל, יחד עם בריטניה וצרפת, פתחה ממש באותו יום נגד מצרים, שתוארה אז כ"מוקד הרשע". עוד צחוק הגורל הוא שליברמן מצהיר, עם כניסתו לממשלת אולמרט, כי חיוני להסלים את המערכה נגד "ציר הרשע" (איראן ומדינות אחרות), כדי שבחסות הסלמה כזאת יוכל להשיג את יישום תוכניתו הגזענית לסילוק רבבות אזרחים ערבים מהמדינה.
בעוד שאולמרט רואה בצירוף ליברמן ומפלגתו הניאו-פשיסטית לממשלה חבל הצלה לקואליציה המקרטעת שלו, מבחינת החברה הישראלית, צעד כזה הוא חבל תלייה לסיכוי לשלום, לדמוקרטיה ולזכויות האדם והאזרח. צירופו של ליברמן הוא בו בזמן יריקה בפניה של האוכלוסייה הערבית, הוא ליבוי של איבה ומתן הכשר לגזענות, לשלילת אזרחותם של ערבים ולערעור על עצם קיומם כמיעוט לאומי בישראל.
אולמרט והשר הצמוד אליו ל"ענייני אסטרטגיה" יכינו יחד את המלחמה הבאה (עזה? איראן? סוריה?), וגם את חיסולה הממוקד של הדמוקרטיה הישראלית. כדמגוגים פוליטיים, הם גם עלולים לנצל את המלחמה הבאה לליבוי התלהמות, שבחסותה יעבירו את תקציב 2007 ויבצעו עוד הרבה הפרטות, עוד קיצוץ בזכויות העובדים, עוד חיסול של מדינת הרווחה - וגם מהדורה עכשווית של פשע כפר קאסם.
הממשלות והחברה בכללותה לא הפנימו את הלקח המתבקש הבא מהטבח ההוא: במקום שבו אפשרי רצח של אזרחים שלווים בידי לובשי מדים רק משום שהם בני עם אחר (או דת אחרת, או אמונה אחרת) - אין דמוקרטיה ואין חירות. ובמדינה כזאת אפשר למנות ל"שר לענייני אסטרטגיה" את מי שבז לדמוקרטיה ורואה בה מכשול.
במערכת הבחירות האחרונה ניהל ליברמן מסע תעמולה בשתי שפות: לדוברי העברית הוא שיווק מסרים רכים יותר, ואילו על השלטים ברוסית היה כתוב (בתרגום לעברית): "ליברמן - איש חזק לעם חזק". המושג "איש חזק" אינו מתייחס למידותיו הפיזיות. באמצעותו, ליברמן כבר משח את עצמו לדיקטטור ישראלי, אשר כמיטב המסורת הפשיסטית - "יעשה סדר במדינה" ויקדם טיהור אתני.
להיטותו של ליברמן להצטרף לממשלה בראשות אולמרט, שהיה שותף בכיר לתוכנית ההתנתקות, ולשבת בה עם העבודה, שאת השותפות עמה פסל לפני כמה חודשים - אינה מקרית. כאותו טורף היושב במסתור ומחכה שהטרף ייחלש, כך נהג גם ליברמן. הוא הריח את חולשתה הגוברת של הממשלה המקרטעת, המאבדת במהירות את אמון הציבור, והחליט שזה הזמן להיכנס לקואליציה ולהשתלט על סדר יומה (שר האסטרטגיה) ובהמשך - עליה עצמה.
ליברמן הוא העונש על חטאי הממשלה: הרפתקת לבנון, חיסול המשא-ומתן לשלום, מדיניות העמקת הפערים החברתיים, הזנחתם של חלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית ודחיקתם לשוליים. כל אלה שהתמוגגו נוכח מה שהם הגדירו כתרומת המלחמה ל"אחדות העם", הכשירו את הדרך לליברמן, שכבר ידאג ל"חגיגת אחדות" שאינה מסתיימת בעזרת מלחמה מתמדת כלפי חוץ וכלפי פנים. לכן ליברמן לא יפסיק לנופף בדגל של "שעת חירום" - אותו דגל מוכתם בדם, שבצילו בוצע לפני חמישים שנה הטבח בכפר קאסם.
עמיר פרץ והנהגת העבודה, אשר יכלו ולא רצו למנוע את הצירוף, יגלו מהר מאוד מה המחיר שהם עצמם ישלמו. ליברמן כבר הכריז כי עם צירופו, הכל בממשלה ישתנה, שכן "קווי היסוד שווים לכפרות" ובקרוב יהיו למפלגתו שרים נוספים בממשלה. ה"דגל השחור" של פקודה בלתי-חוקית בעליל, שמפניו התריע השופט בנימין הלוי, הופך כעת לדגל השחור של מדיניות בלתי חוקית בעליל. לכן זו חובה אזרחית להתנגד לממשלה החדשה-ישנה הזו, להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולהיאבק יחד, יהודים וערבים, למען זכויות האזרח והשגת שוויון אמיתי.
הכותבת כיהנה כחברת-כנסת בסיעת חד"ש וכעת מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, במכללת ספיר ובמכללה החברתית-כלכלית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
