כאן גרים בכיף יונת ואהוד
אנחנו נראים כמו הזוג המושלם, מתאימים זה לזו כמו שני חלקי פאזל, ננעלים בנקישה חרישית. איך זה שמבחוץ אנחנו נראים כל כך טוב, כשמבפנים הכל רעוע וסדוק ודולף?
הסתכלתי על ורד וחייכתי אליה חיוך אוטומטי. מה לספר לה? היא עם החיים המושלמים שלה, שהכל אצלה טוב? בטח היא חושבת את אותו הדבר עלי ועל אודי. גם אנחנו נראים מבחוץ כמו הזוג המושלם. שקעים לכל קמריו. אנחנו מתאימים כמו שני חלקי פאזל, ננעלים בנקישה חרישית. איך זה שמבחוץ אנחנו נראים כל כך טוב כשמבפנים הכל רעוע וסדוק ודולף?
אחת לכמה שבועות, ביום שישי, אנחנו נפגשות בבית הקפה. כמו תמיד, גם השבוע ורד ישבה מולי, מדברת על הבגדים החדשים לקטנה ועל רוני בעלה שמנסה להשכיב אותה בכל פינה בבית.
גוש נתקע לי בגרון כשחייכתי מבט של "כן, ככה זה עם הגברים האלה". איך אני יכולה לספר לה את האמת? אני לא יכולה להגיד על אודי שלי משהו שיציג אותו באור לא מחמיא. כולם בטוחים שהוא טורף אותי בכל הזדמנות.
מנסה להקשיב לה. המילים מזמזמות סביבי ולא נקלטות, אני חושבת על הבוקר. אחרי ששמתי את נעם בגן ואת עדו בבית הספר, חזרתי הביתה לחצי שעה, להתלבש ולצאת. נכנסתי לחדר השינה וראיתי שאודי בדיוק התעורר. הוא נראה די טוב לגילו. אף אחד לא נותן לו את ה-41 שלו. תמיד חושבים שאנחנו בני 30 ומשהו. אהבתי להסתכל עליו כשהוא מתלבש. גירה אותי לראות אותו מתפשט. פעם גם הוא היה מסתכל עלי ככה.
בכל מקרה הייתי צריכה להחליף בגדים לפני הפגישה עם ורד, אז ניצלתי את ההזדמנות. הורדתי את הבגדים הביתיים שאיתם אני מרשה לעצמי לנסוע לגן. בכוונה השתהיתי, שומטת את החזיה על המיטה ובוחנת את עצמי במראה. בתחתונים, חצי גב אליו. גם אחרי שתי לידות אני עוד נראית טוב. כמו כולן לא היה מזיק לי פחות שלושה קילו. אני שומרת על הגזרה שלי, אבל בשביל מי?
בחנתי את אודי בזווית העין. הוא לא הסתכל עלי, אפילו לא לרגע. הוא ידע שאני שם חצי ערומה, וזה פשוט לא עניין אותו יותר.
למה תמיד אני צריכה להיות זו שיוזמת סקס?
כשהוא קם מהמיטה נעמדתי קרוב לדלת החדר. עם הגב אליו, חסמתי את היציאה, מכריחה אותו לנגוע בי. הידים שלי שיחקו עם החזיה השחורה, מנסות כביכול לסדר את הכתפיה. למה תמיד אני צריכה להיות זו שיוזמת את הסקס בינינו? היינו לבד, הייתי חצי ערומה, רציתי שהוא ירצה אותי כמו פעם, שייקח אותי, שימלא אותי. הרגשתי איך כל השערות שלי סומרות. "תיגע בי, תרצה אותי, תיגע בי".
אבל אודי רק הניח את היד על הכתף שלי בנגיעה רכה, סובב אותי מעט כדי לפנות את המעבר ויצא בלי להגיד מילה. הכתפיים שלי התקפלו פנימה, הראש הורכן. זה היה כל כך מעליב, נגיעה אחת רכה. לא נגיעה אני רוצה - טילטול, לא אחת - הרבה, ולא רך בכלל...
"על מה את חושבת?" העירה אותי ורד.
הסתכלתי עליה מתוך המסיכה שלי, מאחורי פרגוד החיוך, מה היא בכלל יודעת על החיים שלי?
"מה קורה יונְתי?" שאלה, "את שקטה היום, קרה משהו?"
שתקתי, אפילו לה אני מתביישת לספר. מה כבר היא יכולה לעזור לי? להגיד לי מה? שננסה? אני מנסה כבר המון. שאבגוד בו? אני לא בנויה לזה. שאעזוב אותו? לא רוצה. אני רוצה לחזור לפעם, למה שהיה לנו.
בדרך חזרה אני בוחרת שוב בדרך הארוכה יותר, בנתיב הימני, הרגל על הגז בקושי מזיזה את המכונית. שוב כמו בכל החודשים האחרונים, אני מנסה למשוך את הרגע, בסופו אני מגיעה תמיד אל אותה הדלת. לפני שאני נכנסת הביתה וחוזרת לחיי הנישואים שלי, שוב מביטות בי שתי בובות קרמיקה ומחייכות חיוך מאובק: "כאן גרים בכיף יונת ואהוד".
גם אחרי שתי לידות אני עוד נראית טוב
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
