שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אבודים באמריקה

    "מיס סאנשיין הקטנה" אמור היה להיות אחד מהסרטים שכולנו חיכינו להם. אז איך זה שהוא מסמן דווקא את דעיכתו של הקולנוע העצמאי? אהרון קשלס מסביר

     

    צפו בטריילר של הסרט

     

    "מיס סאנשיין הקטנה" הוא עוד אחד מאירועי המסך שמסמנים את דעיכתו של הקולנוע האמריקני העצמאי: הרגע שבו ההבדל בין קומדיה משפחתית המתעקשת להלך קסם על שלל צופיה לבין פארסה נשכנית ובועטת על הרגליה של המשפחה המערבית הלא מתפקדת, הולך ומיטשטש. ואולי זהו גורלה של כל מגמה קולנועית רעננה שמחליטה לקפוא על שמריה ולמחזר את מהלכיה שהפכו נדושים עם השנים.

     


    מתוך הסרט. אמירה פשטנית ובוטה

     

    עם סיום הצפייה ביצירת הביכורים של ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון תוכלו להישבע ששני אלה סימנו וי על כל מאפיין עלילתי וסגנוני שעשוי להעניק לעבודתם המשותפת את טעמו של התבלין הפיקנטי המשכר המוכר לכולנו בכינויו "אינדי". ברם, מה שהרגיש כל-כך נכון והולם ביצירות כמו "ברוכים הבאים לבית הבובות", "סופת קרח" ו"משפחת טננבאום", הופך פתאום צורם ב"מיס סאנשיין הקטנה". את הסיבות לכך תמצאו בניסיונם של הבמאים לרדוף במקביל אחר שני קהלים שונים בתכלית: אלו הנהנים ממופע קומי שמספק בריחה בת מאה דקות מהשגרה הקיומית המתישה, לעומת אלו השמחים למשמע קולו של השוט הביקורתי המצליף בישבן האמריקני. וזהו הזיגזג הבלתי פוסק בין הקולות השונים הללו שאחראי בסופו של יום לקומדיה שיותר משהיא חסודה היא מתחסדת ויותר משהיא נחמדה היא מתנחמדת.

     

    פשוט מושלם מדי

    "מיס סאנשיין הקטנה" מצהיר על יעדיו הסאטיריים כבר בפתיחה, זוהי מתקפה ברורה על אומה שאוחז בה הדיבוק להיות מספר אחד. אומה שכבר מזמן החליפה את המילים, "הבו לי את בניכם היגעים והעייפים", החקוקות לתפארת על לוחותיו של פסל החירות, באלו התובעות דווקא את הגעתם של המנצחים והיפים.

     

    כדי להצליח במשימתה פונה הקומדיה לכר המרעה האהוב ביותר על היוצר העצמאי, זה המשתמש במבנה של התא המשפחתי כמיקרוקוסמוס המייצג שלם גדול יותר. ואכן, דומה כי במשפחת הובר המורחבת לא קיים נציג שהיה מסתפק במקום השני המכובד. האב (גרג קיניר) הוא מטיף נלהב לתוכנית המבטיחה הצלחה עסקית בתשעה שלבים; האם (טוני קולט) נלחמת על שלמות המשפחה לאחר כישלון צורב בנישואים קודמים; הדוד ההומוסקסואל (סטיב קארל) נחשב עד לא מזמן למומחה מספר אחד ליצירתו של פרוסט; הבן הבכור (פול דאנו) מושפע מכתביו של ניטשה ולפיכך כפה על עצמו נדר שתיקה עד שיתקבל לבית הספר לטיסה ואילו הבת הקטנה (אביגייל ברסלין) מקדישה את חייה להכנות לקראת תחרות יופי שנושאת את שם הסרט. יוצא דופן הוא הסב (אלן ארקין הוותיק) ההדוניסט ומסניף ההרואין שמסגיר בדבריו, "בגילך זה משוגע לעשות סמים. בגילי זה משוגע לא לעשות סמים", את הרגע בו ניתן להפסיק את המרוץ אחר הגלימה והתהילה.

     

    כבר בשורות אלה ניתן לאתר את תחלואיו של התסריט פרי עטו של מייקל ארנדט. הוא מושלם. תרצו, מושלם מדי. ב"מיס סאנשיין הקטנה" מתקבל אט אט הרושם כי כל דמות נושאת עמה פצע פתוח שיותר משהוא משרת את הדיון בנפשה המצולקת, הרי שיש בו כדי להדגיש את אמירתם הפשטנית והבוטה של היוצרים. חוברת הפורנו שנקנתה במערכה הראשונה תירה באחרונה וכך גם שאגת אריה שלימד סב את נכדתו, אם שלא יודעת להשתמש במוט הילוכים וערכה לבדיקת ראייה.

     

    החמצה של רגעים אנושיים

    שלא תטעו, ייתכנו סרטים שנקודת המוצא שלהם היא שאלות על גורל וצירופי מקרים ("מגנוליה" למשל) אבל "מיס סאנשיין הקטנה", בניסיונותיו להתחבב על כל הבאים בשעריו, סתם מוותר על הגיונו התסריטאי. כך תמצאו שש דמויות שכל קשר בינן לבין עצמן הינו מקרי לחלוטין, הנכונות לעלות על פולקסווגן צהובה וחבוטה במסע לעבר שמש נצחית שרק קליפורניה יכולה להבטיח. זה המקום לציין כי התמורה להשתתפות באודיסיאה בגווני הבננה היא חנינה גורפת ל-כ-ו-ל-ם. קראתם נכון, ב"מיס סאנשיין הקטנה" אין אדם שלא ראוי לגאולה ואין מרצה דכאוני ואובדני שלא יוכל לשאת נאום "אלה חיים נפלאים" בסיומו של מסע מוטורי בן יממה. הדבר אולי היה נסלח אם הסרט היה מצהיר על עצמו כקומדיה מאשררת ושומרת מסורת, אך למן הרגע שהכריז על עצמו כמסמך ביקורתי התוקף את ערכיה הבסיסיים של האמריקנה המתפוררת, אסור היה לו לקשור את כל הקצוות העלילתיים מבלי להותיר מספר סימני שאלה מטרידים.

     

    כשהוא בשיאו, הקולנוע האמריקני העצמאי מחפש אחר סיום שאינו מציע פתרונות פלא. הסוף עשוי להיות חולני ("אושר"), מבלבל ("דוני דארקו"), עוכר שלווה ("קן פארק") ואפילו אטום ("כביש אבוד"), אך תמיד כזה שיעביר את הדיון המשמעותי לידי הצופה. "מיס סאנשיין הקטנה" היה במרחק פסע קל מלהציג אירוע שכזה על המסך הגדול, אך שוב זוהי התחושה האופורית שמלווה את תוויה האחרונים של היצירה שפוגמת באחת מן המערכות הקומיות היותר מדויקות, היסטריות ופרוורטיות שנראו השנה. ואולי זהו דינו של סרט שמתנהל בדיוק כמו היקום המתנייע והמשתנע שנגדו הוא יוצא - בחפשו אחר שרשרת של שיאים רצופים הוא מחמיץ לא מעט רגעים אנושיים קטנים כגדולים.

     

    שלושה דברים לפני סיום:

     

    1. לולא עבודתו של צוות השחקנים הנהדר, בייחוד גרג קיניר, אלן ארקין האנושי כל-כך וילדת הפלא, אביגייל ברסלין, קשה להאמין שהדמויות הללו היו מצליחות לחמוק מהקלישאה ההוליוודית.

     

    2. איך מייצרים דמות מדוכדכת בקולנוע האמריקני העצמאי? פונים לבדרן, רצוי ביל מאריי, ומשזה לא פנוי, לוקחים אחר (סטיב קארל המפתיע) ומצמיחים לו זקן. דיכאון.

     

    3. לאלו שעשויים להחמיץ את מסריה המוחצנים של היצירה מוצמדת סצינה על המזח שבה זועקת אחת הדמויות את הדברים הבאים: "החיים הם תחרות יופי אחר תחרות יופי". לתשומת לבך, גלית גוטמן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מיס סאנשיין הקטנה". ויתור על הגיון תסריטאי
    לאתר ההטבות
    מומלצים