את רוצה ילד ממני? אז תשלמי
הוא הזמין אותה לפסטה, והיא גילתה לו את צפונות לבה. ואז היא חטפה את המכה. מתי ולמה ויתרתי על חיפוש הזוגיות? פרק נוסף מיומנה של חד הורית בהתהוות
כך הרהרתי כל השבת, מרגישה את החסר ביתר שאת, מנסה להיזכר למה בעצם ויתרתי על זוגיות, לפחות בשלב הזה. למה הפסקתי לחפש, ומתי גזרתי על עצמי חיים של פרישות. נזכרתי.
זה היה לפני שלוש שנים, בערך בתקופה זו של השנה - סוף אוקטובר תחילת נובמבר, ימים של סוף הסתיו תחילת החורף, בהם השמש משחקת עם העננים, פעם נגלית ופעם מסתתרת. מהימים שאופיניים כל כך לסתיו הישראלי הקצר וההפכפך.
היתה לי הרגשה שמשהו טוב חייב לקרות
אורי, האקס הלא מיתולוג, איתו ניהלתי אז מערכת יחסים שהיתה בעיקר מערכת זיונים משודרגת, התקשר והזמין אותי למסעדה איטלקית. בניגוד לפעמים הקודמות בהן נפגשתי איתו אחרי יום עבודה, הפעם החלטתי לעבור דרך הבית, להתקלח להחליף בגדים, להתייפיף. משהו בתוכי אמר לי שהיום זה "היום" שמשהו טוב חייב לקרות בו.
בשעה הייעודה הגעתי למסעדה. אני זוכרת איך המבט שלו התרחב למראה השמלה השחורה הקטנה שלבשתי, הגרביונים התואמים ועקבי העשרה סנטימטרים שלי, שאפשר להתאבד בקפיצה מהם. רוב הזמן הוא ראה אותי בג'ינס וטי שירט נצחיים, או בלעדיהם. והנה הפתעה.
חייכתי בניצחון. "איזו שמלה יפה", החמיא לי, "חדשה?"
"מה פתאום", עניתי בטבעיות. הדבר האחרון שהתחשק לי זה שהוא יידע שהשמלה נקנתה במיוחד עבורו ושמחירה מתקרב לשכר החודשי הממוצע במשק. אבל למה להיתפס לקטנות. התיישבתי בזהירות, מתבוננת בתפאורה שכללה מפה חגיגית, פרחים ונרות. הזמנו בולונז ואנטי פסטי למנה ראשונה, וגם שתי כוסות יין אדום שהעלו באחת את מצב הרוח ועשו שמח בפה ובלב. ואז זה קרה: הרגע הקסום ההוא ששידר נינוחות, רוגע וקירבה.
הנחתי את המזלג, חייכתי אליו ואמרתי לו בנונשאלנטיות שאני מתה להפוך לאמא. באותה נשימה הצעתי לו הצעה שאי אפשר לסרב לה, או כך לפחות חשבתי: "בוא נעשה ילד. אני אגדל אותו. אתה רק תצטרך להופיע מדי פעם שהילד יידע מי זה אבא שלו. חוץ מזה אני לא מבקשת ממך כלום. גם לא כסף".
אף אחד מאיתנו לא חשב על חתונה
שנינו התקרבנו לגיל 40, לכל אחד מאיתנו היה מרחב פרטי משלו, ואף אחד מאיתנו לא חשב על חתונה. מעבר לכך בסך הכל, חוץ מחריקות קטנות מעת לעת, דווקא היתה בינינו התאמה לא רעה. לכן הנחתי שההצעה הזו להפוך לאבא של שבת, שבא מפעם לפעם עם ערימה של ממתקים והפתעות, צריכה להיות נוחה ומתאימה לו כמו כפפה ליד. אלא שהוא חשב אחרת.
השתררה שתיקה. נדמה לי שהוא הפסיק לאכול לרגע. אחרי כמה שניות הוא הביט בי בעיניים במבט קר שהיה ההיפך הגמור מהמבט שקידם את פני.
"את רצינית?" שאל.
"כן", עניתי. כבר לא היה מקום לנסיגה.
"אה, אין בעיה. יש לי רק תנאי אחד: שתשלמי לי. 50,000 שקל, לא פחות".
ברגע הראשון הייתי בטוחה שהוא צוחק איתי, אחר כך הבנתי שהוא מתכוון לכל מילה. "לשלם לך? על מה בדיוק? הרי אני זו שאגדל את הילד, אני זו שאקום בלילה, אני זו שאטפל בו שהוא חולה ואני גם זו שאכלכל אותו, אז על מה אני אמורה לשלם בדיוק?"
"על פי חוק בגיל 18 הוא יוכל לתבוע אותי"
"אה, זה פשוט. על פי חוק בגיל 18 הוא יוכל לתבוע אותי על זה שכל השנים לא פרנסתי אותו", הוסיף ולקח ביס מהבולונז.
את ההלם, הכאב והעלבון הצורב ששטף אותי קשה לתאר במילים. קמתי בשקט וחזרתי הביתה. לפחות השארתי לו שולחן מלא וחשבון נפוח. אחרי זמן קצר שלחתי אותו בחזרה לאמא שלו, זו שהעניקה לו חיים ואחר כך גם דפקה אותם עם חינוך קלוקל וקור מקפיא. מאז הפסקתי לחפש, ואת רוב האנרגיות שלי אני משקיעה באמהוּת בהתהוות.
ומה עם אורי? הוא עדיין לבד. מידי פעם הוא מקפיד להתקשר אלי לראות אולי במקרה אשבר ואפגש איתו. אני לא.
האימייל של מאיה
