הגל: מתודעה סופית לעצמית - וחזרה

הגל היה פילוסוף גרמני (1770- 1831) שהפילוסופיה שלו נחשבת לפסגה של תנועת האידאליזם הפילוסופי של גרמניה במאה ה-19, תנועה שהייתה לה השפעה מכרעת על אסכולות פילוסופיות עתידיות, כגון אקזיסטנציאליזם, וכן על המטריאליזם ההיסטורי של קרל מרקס. הגל ייסד שיטה להבנת ההיסטוריה של הפילוסופיה ושל העולם עצמו, אותה הוא מסכם ב"התקדמות, שבה על תנועה מתגלה כפתרון לסתירות שהיו בתנועה הקודמת", והוא השתמש בשיטה הזו על מנת להסביר את ההיסטוריה כולה, כולל ההיסטוריה של הפילוסופיה, המדע, האמנות, הפוליטיקה והדת.

אדם טננבאום, מורה לפילוסופיה של החינוך ופילוסופיה של המוסר במכללת לוינסקי לחינוך, מתרגם כתבים של היידגר ופרויד, פגש את עמיר פריימן ויעל טריידל, מנהלי מרכז EnlightenNext בישראל, לשיחה על פילוסופיה ומדע.

אדם: הגל מאפשר את המעבר. למרות שדקארט עצמו לא תפש את המהפכה שחולל כעוד נקודה בהתפתחות של תודעה מושגית, שבה התודעה חושבת את עצמה ואת העולם, כשהגל מסתכל על דקארט הוא מייד אומר זאת: הנה דקארט הביא אותנו אל הארץ המובטחת, ועכשיו אנו יודעים שקודם עוד הפלגנו בים הסוער והלא יציב של המחשבה, וכעת אנחנו יכולים סוף סוף לסיים את המהלך.

הגל הוא זה שבאמת מספר את סיפור האבולוציה של תודעה. הוא אומר שבשלב הראשון של התפתחותה עומדת התודעה מול משהו ומתחילה לייצר את עצמה כתודעה של האובייקט, ובשלב שני כתודעה של עצמה. בניגוד לדקארט, שחושב שהתודעה העצמית היא אור טבעי שטמון בסובייקט החושב, חלק מהותי של הרציונליות שלו, הגל מבין שלא בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ ואת האדם עם תודעה עצמית. אלא התודעה העצמית היא דבר שהאדם צריך לפתח, לעבוד קשה על מנת לייצרה. השאלה היא מה צריך לקרות כדי שהאדם יעבור ממקום של תודעה אל תודעה עצמית. והגל עונה על השאלה הזו בפרק הכי מפורסם והכי סקסי בספר 'הפנומנולוגיה של הרוח' שלו.

אדם: הגל היה מרקסיסט עוד לפני מרקס, והוא עונה על השאלה בפרק על האדון והעבד, שהמאבק ביניהם להכרה הדדית הוא הבסיס לתרבות ולהיסטוריה האנושית. האדון הוא זה שיודע לחיות, כלומר להתענג, כי לא אכפת לו מהמוות. העבד לא יודע לחיות, קרי להתענג, כי הוא נרתע מהמוות. וכשמתחיל המאבק ביניהם על הכרה הדדית מתגלה הבדל זה באי-רתיעה מפני המוות. מספיק הבדל קטן, כלומר די שצד אחד נרתע מן המוות קצת יותר מן הצד השני כדי לייצר את ההבחנה בין אדון לעבד. שהרי עקב ההבדל הזעיר הזה העבד מבין שהוא לא מסוגל ללכת עד הסוף במאבק כי הוא מוקיר את החיים, ולכן הוא מוכן להכיר באדון כאדון ומוכן לשרת אותו. וכאן נוצר מרחק בין העבד, כמי שבאמת לומד להעריך את החיים כי הוא עובד עבורם, לעומת האדון שיודע רק להנות מהם באמצעות פרי העבודה של העבד.

נוצר היפוך מרתק. האדון שלא שם על המוות גם לא יודע להעריך באמת את החיים, כי הוא יודע להעריך את החיים רק דרך הנאה. והעבד שאינו נהנה מהחיים בגלל שהמוות הרתיע אותו, הוא זה שנותן ערך ומשמעות לחיים. ועל פי הגל, כל ההיסטוריה של יצירת ערך ומשמעות היא הסיפור של התקדמות העבד דרך העבודה שלו, שהיא תמיד גם עבודה מושגית, כי כל פעם שההיסטוריה מתקדמת קצת העבד מגלה מושגים חדשים על העולם, על עצמו, על המציאות. התפתחות התודעה בהיסטוריה של הגל היא התפתחות של ערך ומשמעות שמעשירים יותר ויותר את החיים. והרוח המוחלטת בהגותו של הגל היא ניצחונו של העבד, כפי שהוא בא לביטוי במהפכה הצרפתית, שחורתת על דגלה את רעיון החירות האוניברסלית. זה רגע הנצחון של העבד, כי עד אותו רגע כל חירות הייתה פרטיקולרית, בעיקר לאדונים. האבולוציה של התודעה העצמית מסתיימת עם נצחונה של אידיאת החירות המודרנית של הגדרה עצמית אוניברסלית לכל אדם ואדם.

אדם: הסיפור של הגדרה עצמית אוניברסלית לא עובד. הגל חשב שלאט לאט התרבות המערבית תבלע את כל שאר האלימויות, בין אם אלימויות פנימיות בין אם חיצוניות. כיום ברור שהמערב הצליח להרוס כמעט את כל התרבויות האחרות, אבל רק כמעט. העולם המוסלמי הוא היחידי כמעט שמייצר התנגדות לאותו מהלך הגליאני. וההיסטוריה בכל מקרה לא הסתיימה. ייתכן וניצחון העבד הוא ניצחון זמני.

למשל, מי מבטיח לנו שלא בין-לאדן ינצח? מי מבטיח לנו שהאלימות של המערב היא שתנצח? אני מתכוון לאלימות המושגית, הרוחנית, הפוליטית, הכלכלית, המדינית וכדומה. גם לא מובטח שהערכים והמשמעויות המודרניות הם השיא של ההיסטוריה. בישראל למשל, מוכנים להרוג ולההרג למען המדינה המודרנית. ובעולם המוסלמי כפי שאנחנו רואים, מוכנים בחדווה ממש להרוג ולההרג למען משהו אחר לגמרי. מקום שאני לא מתיימר להבין אותו. ואני לא מוכן להסתכן באמירה מושגית או אקדמית שניתן להבין את האלימות הזו כי ייתכן שאנו ניצבים מול הלא-מובן שלנו. ואף תרבות כיום כבר לא מנותקת מהכוחות הכלכליים והפוליטיים של המערב. והעולם המוסלמי שומר על הכוח שלו מול המערב והכוח שלו מתפתח מול האתגר שהמערב מציב. אז כלל לא ברור לאיזה כיוון ימשיך התהליך.

אדם: ברור שאחרי דקארט השפה והמושגים השתנו באופן בלתי הפיך. זה נכון באופן בולט לכל שינוי מושגי שמייצר מרחב הבנה חדש, אך גם לשינויים מושגיים בתוך מרחב הבנה שמצטייר כיציב. לאחר קאנט והגל אנו יודעים כי שינוי מהותי במושגים שלנו משנה את העולם שלנו באופן מהותי, בעוד שדקארט הניח כי המחשבה יכולה להשיג עולם רציונלי אחד ויחיד עם מושגים ברורים ומובחנים.

קאנט והגל ובעיקר ניטשה והיידגר ובעקבותיהם ההגות הפוסט-מודרנית לימדו אותנו שהמחשבה נעה בעצם מאי-מובן אחד לאי-מובן אחר. נדמה לנו שאנו יכולים לחזור אל המקורות ולגלות אותם מחדש, אלא שהחזרה אינה אל המקור אלא אל מקור שאנו ממציאים כעת מתוך הפעולה שלנו. מדובר אפוא בתהליכים בלתי הפיכים. ויש כיוון לתהליך, אבל ברור שאין אחידות דעים בין הפילוסופים באשר למגמה. זו שאלה חשובה מאין כמוה...