שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המטרה: יגאל עמיר

    בספרו החדש של רן יגיל, "הרביניסט האחרון", יוצא טייס קרב לשעבר למשימת התנקשות בחייו של הרוצח יגאל עמיר. "כששבס אמר 'הלכה לי המדינה', לא הרגשתי ככה, אבל ככל שחולפות השנים התחושה הזו מתגברת"

    אחת עשרה שנה אחרי שיצחק רבין נרצח, נדמה שהמדינה ממשיכה להתאבל על לכתו של סב חביב ואהוב, ומעדיפה לשכוח שהתרחש פה רצח פוליטי, שלראשונה בתולדות המדינה נורה למוות ראש ממשלה, ושכדורי האקדח האלה – שלא היו כדורי סרק, סרק, סרק – שינו לכולנו את החיים. רן יגיל לא שוכח, וגם לא מפסיק להיות מוטרד מהשלכותיו של אותו רגע בכיכר מלכי ישראל. בספרו "הרביניסט האחרון" הוא שולח את הגיבור למשימת התנקשות בחייו של הרוצח יגאל עמיר, ואגב כך מברר עד כמה עדיין רלוונטית הטענה, שבגלל הרצח "הלכה לנו המדינה".

     

    מאיר כהן, הגיבור של יגיל, הוא טייס קרב, שהפסיק לטוס בגלל מגבלות גופניות. אחיו, בן דור הפלמ"ח שעמו הייתה לו מערכת יחסים טעונה ומסובכת, נפטר וכמוהו הוריו. ילדים אין לו, וחברים גם. וכשהוא מתבונן סביב הוא מגלה שהוא מוקף עולים חדשים מרוסיה וערבים – מה שמשחרר מתוך השמאלני ההומניסט לכאורה לא מעט פרצי גזענות. המדינה שלו אינה מה שקיווה שתהיה, החיים שלו אינם מה שחלם שיהיו, ואת האשמה הוא תולה באופן בלעדי בעמיר, שאותו – כאמור – הוא מתכנן להרוג.

     


    רן יגיל עם בנו אור. "כשהילדים מתנודדים בין חיים למוות, אתה לא חושב על שום דבר אחר"

     

    הרגשתי שאין על מי לסמוך

    יגיל, 38, הוא עורך לשוני ב"מעריב". מכיוון שהוא שייך לדור שהנפיק יצירות אינספור המוקדשות לחיים בשינקין, מפתיע לגלות את הבחירות הספרותיות שלו: הוא כתב ספרים על ז'אק ברל ועל המשורר נוח שטרן; הוא השתתף בעריכת כתב העת הספרותי "עמדה"; היה חבר בקבוצת המשוררים "עכשיו 55" וביחד עם עמוס אדלהייט ערך סדרת ספרים מיצירות שנכתבו בארץ בשנות העשרים והשלושים. הוא גם פרסם קבצי סיפורים שחלקם אוטוביוגרפיים, ועסקו בין השאר בהתמודדות שלו עצמו עם עובדת פרסומו של אביו (השחקן גדי יגיל) והגדרת זהותו שלו כיוצר עצמאי.

     

    גם הבחירה שלו לכתוב על המדינה דרך עיניו של רביניסט מיואש, מפתיעה למדי. "דמותו של מאיר כהן הבשילה בי בעצם בהשפעה של הדור של הורי", מסביר יגיל. "הם הכירו ואהבו את רבין מאוד, האמינו בדרך שלו, ואחר כך היו מהמבקרים הקבועים ששרו בכיכר. הגיבור שלי הוא כמותם, מלח הארץ, שאחרי האירוע מרגיש פה נטע זר. ככל שחלפו השנים, ראיתי עד כמה הרצח הזה השפיע גם עלי אישית - חשבתי עליו הרבה ודיברתי עליו הרבה. הוא עורר אצלי תהליך התבגרות –הפסקתי להאמין שבני אדם יכולים לשנות משהו, הפכתי להיות יותר פסימי. את יודעת, כדי להיות פעיל חברתית, אתה צריך להיות אופטימי במידה, וקצת נאיבי. אני כבר לא".

     

    קודם לרצח היית פעיל חברתית?

     

    "לא מאוד, אבל השתתפתי בהפגנות, הייתי סגן עורך של מקסים גילן בביטאון 'מטען'. אני מכיר את השמאל. עם השנים התמתנתי פוליטית, וזה קרב אותי לתפישות של רבין, לצורת החשיבה של המרכז הפוליטי והבנתי שהשבר מתחיל שם. החברה אחרי הרצח שונה לגמרי ממה שהיתה פעם. הקיטוב היה קבור שם כל הזמן, אבל המעשה הזה הציף אותו על פני השטח. כששבס אמר 'הלכה לי המדינה', לא הרגשתי ככה, אבל ככל שחולפות השנים התחושה הזו מתגברת ובמלחמה האחרונה היא היתה ברורה מאוד. הרגשתי שאין על מי לסמוך, שכל אחד עזוב לנפשו. זו תחושה שואתית. אמא שלי הפטריוטית פתאום העלתה את המחשבה שאולי טוב שיש לי דרכון זר, גרמני, כי יהיה לי לאן לנסוע מפה".

     

    ורבין נתן לך תחושת ביטחון?

     

    "כן. יכול להיות שהוא לא היה פותר את כל הבעיות שלנו, אבל תחושת ביטחון הייתה. על הממשלה הנוכחית אני לא סומך. רבין הבין שצריך לדבר כי אין תכלית אחרת, כי לנסוע עם טנקים עד דמשק זה לא עובד. ראינו שזה לא עובד. האמירה הזאת שהוא היה חייל בצה"ל והפך לחייל בצבא השלום היא אמיתית, כי נפל לו האסימון בשלב מסוים והוא הבין שאי אפשר כל החיים לחסל חיסולים ממוקדים, צריך למצוא דרך לדבר ולעשות שקט".

     

    משום שהוא משוכנע שרצח רבין הסיט את הרכבת הזו, שכולנו חיים עליה, מנתיבה לפסים אחרים, יגיל לא מוכן לראות בעמיר רוצח מן השורה שדינו כדין כל אדם שנטל נפש אחרת. בעיניו הוא בגד במדינה. "הוא רצה לרצוח דרך מסוימת ודי הצליח, הוא מייצג מגזר שלם, הוא לא עשב שוטה כמו שחלק מהימין רצה להציג אותו. רק עכשיו התפרסם סקר שלפיו שליש מהציבור מוכן לחון אותו. אני משוכנע, אגב, שיש שם בחוץ אנשים שרוצים לעשות את המעשה שמאיר כהן מתכנן לעשות".

     

    הפתיע אותך שאחרי הרצח לא פרצה פה מלחמת אחים?

     

    "לא, אם כי אני חושב שישעיהו ליבוביץ' צדק, ואנחנו אף פעם לא ממש רחוקים מזה. היום אנחנו סלחנים זה כלפי זה, בעיקר משום שהשמאל תמיד מוותר, אבל זה עלול לא תמיד להיות ככה. גם פה עלולות לקום קבוצות קיצוניות, באדר-מיינהופיות כאלה, ולעשות מעשים".

     

    "ביקשתי שילמדו אותי תורה"

    הרומן הבא שיגיל כבר שקוע בכתיבתו ייקרא "אני ואפסי" והוא עוסק במערכת היחסים בין אב לבתו היחידה, האגוצנטרית והפרובוקטיבית במיוחד, שמתברר כי היא מתנהלת במסלול אובדני ואביה מנסה להושיע אותה. אף מילה אין בו על פוליטיקה. לא רק השבר האידיאולוגי הרחיק את יגיל מהזירה הזאת. לפני ארבע שנים נולדו לו ולאשתו דנה תאומים, פגים שנולדו בחודש השישי להריון ושהו חצי שנה בפגייה. "כשהילדים שלך מתנודדים בין חיים למוות, אתה לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר". שני הילדים עדיין סובלים מבעיות שונות ולומדים בגנים מיוחדים. "זה קרב אותי מאוד לדת", אומר יגיל. "הלכתי לכולל וביקשתי שילמדו אותי תורה".

     

    איך מגיע אדם חילוני לגמרי דווקא לאלוהים?

     

    "גדלתי בבית חילוני, אבל היה בו כבוד לדת. אימא שלי מדליקה נרות ביום שישי, אבא שלי הולך לבית כנסת בראש השנה וביום כיפור. היום אני מרגיש שהיותי יהודי זה החלק החזק ביותר בהגדרה העצמית שלי. אני מניח תפילין, אני מתפלל. הבית שלנו לא כשר, כי אשתי לא דתייה ולא מקפידה, אבל חזיר לא ייכנס אלינו הביתה".

     

    ההתקרבות לדת עשתה אותך יותר ימני?

     

    "אני מקווה מאוד שלא. אין לי בכלל בתודעה את העניין הזה של ישוב ארץ ישראל, אני מוכן לוותר על שטחים תמורת שלום".

     

    אתה רואה מצב שבעתיד תשתמש בפספורט הגרמני שלך?

     

    "לא. אני מודה שהעתיד מפחיד פה אותי, אבל אני לא הולך לשום מקום אחר".

     

    הרביניסט האחרון, רן יגיל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 137 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הרביניסט האחרון", עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים