החבר'ה המצוינים

דווקא כשהוא עושה סרט שהמילה אוסקר לא מרוחה עליו בגדול – כאלה היו "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס" – עשוי מרטין סקורסזה לזכות סופסוף בפסלון המיוחל. שכן "השתולים", סרטו הנוכחי, הוא דרמת פשע המסופרת באופן האפקטיבי ביותר שאפשר, המשכילה ליטול סיפור בעל מתווה עלילתי מסובך, לגולל אותו בבהירות רבה, ועוד לתת לצופה את התחושה שחזה בסרט קצר הרבה יותר מאורכו בפועל (149 דקות). מגובה בפיסות דיאלוג שנונות, פסקול מלהיב, הופעות משובחות מצד שלושת כוכביו ובימוי מה-זה מדויק – זהו סרטו הטוב ביותר של האיש מאז "החבר'ה הטובים" מ-1990. כן, מרטין סקורסזה החליט להסיר מעליו את מעטה החשיבות העצמית העודפת של צמד סרטיו הקודמים, ועשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – סרט גנגסטרים משובח.

וריאציה אפלה על המשפחה האמריקאית. "השתולים"

מבוסס על מותחן הונג קונגי מ-2002, “עסקים מהגיהינום" שמו – הפרק הראשון בטרילוגיה מצליחה (ששווקה בארץ בדי.וי.די תחת הכותרת "דרך ללא מוצא"), שביימו אנדרו לאו ואלן מאק – “השתולים" מגולל את סיפורם של שני אחים סימבוליים. האחד (מאט דיימון) משמש כחפרפרת במשטרת בוסטון בשירותו של גנגסטר שטני שמגלם אותו ג'ק ניקולסון, והשני הוא שוטר במסווה (ליאונרדו דיקפריו) שהסתנן לארגון הפשע שבראשו עומד המאפיונר. המוטיב הזה של הכפיל, שעולה מהצבתם זה מול זה של האח "הטוב" והאח "הרע", והעובדה ששניהם, מבלי לדעת האחד על קיומו של האחר, הופכים לכמו-בניו של האב הדמוני שמשחק ניקולסון – מבליטים את היותו של הסרט מעין וריאציה אפלה על המשפחה האמריקאית. בדיוק כפי שהיו פני הדברים בסרטיו המוקדמים של סקורסזה, למן "רחובות זועמים" ו"נהג מונית" ועד "החבר'ה הטובים", שאף הם תיארו את התהוותה של משפחה אלטרנטיבית בשדות הרוע, הזוהמה המוסרית והפשע. אגב כך, אם יש פגם מרכזי אחד בסרט, הרי זו התחושה סקורסזה נוטש פה את הטריטוריה הזועמת של ביבי הפשע המזוהה עמו, ואשר בה התרחשו עבודותיו הגדולות הנ"ל, לטובת עיצובו של עולם שתחושות חוסר הנחת והייאוש הקיומי שוב אינן חלק אינטגרלי ממנו.

בוסטון, נכתב בפסקה הקודמת, ולא – אין זו טעות. באופן נדיר למדי נוטש כאן סקורסזה את האורבניות האלימה של ניו יורק סיטי, שהוא אחד ממשוררי הגיהינום שלה, ונע צפונה, אל הרחובות הזעופים של דרום בוסטון. השינוי הזה אינו קוסמטי בלבד. הוא, כמו הגיבורים שלו, ממקם עצמו בטריטוריה זרה שבתוכה הוא מבקש לברוא את עצמו מחדש. כך, גם שמו המקורי של הסרט – שניתן לתרגום כ"הנפטרים" – מתייחס למצבם הנפשי והפיזי של הגיבורים כאן: חיים-מתים שפועלים על התפר שבין זהויות מומצאות ועובדתיות, יתומים המונעים על ידי תחליפי דמויות אב (זה של דיקפריו הוא ראש היחידה המשטרתית, בגילומו של מרטין שין, הרודף את ניקולסון). הסימטריה ההולכת ונבנית בין שני האבות, האל הטוב והשטן, והטשטוש בין טוב שמתחזה לרע (ליאו) לרע שמחופש לטוב (דיימון) – מטפחים פה את ההיבט הקתולי, כמעט-פק"ל בכל סרט של סקורסזה, שעניינו מסכת הפיתויים שמציב השטן בפני הנוצרי הטוב.

שובו של השטן

באופן תמוה מעט, “השתולים" הוא מפגש פסגה באיחור של שלושים שנה ויותר בין סקורסזה לניקולסון, וההמתנה אינה מאכזבת. ניקולסון (לראשונה על הבד מאז "באהבה אין חוקים" מ-2003) שב וצץ פה בתפקיד השטן עלי אדמות, ממש כפי שעשה ב"המכשפות מאיסטוויק" לפני עשרים שנה. בתחילת הסרט הגנגסטר ניקולסון ממוקם בעיקר בצללים, מפתה את בן שכונתו הצעיר (מי שיגדל להיות דיימון) אל עולמו הציני – עד כדי כך ציני, שכאשר הוא מתבשר על דבר מצבה האנוש של אמו של אחד מאנשיו, וכי היא "בדרך החוצה", הוא מפטיר כלפיו בארסיות ובתזמון מושלם: “כולנו כך. נהג בהתאם".

"השתולים" פועל כטרגדיה יוונית, שבה גורלן של כל הדמויות כמו נחרץ בהתחלה. את ההיבט הזה, של הגורל, מייצגת בסרט פסיכולוגית משטרתית (ורה פרמיגה), שהרומן הבו-זמני שלה עם שני השוטרים מדגיש אף הוא את המאבק הדואלי בין טוב לרע פה. אף האופן שבו נחתם סיפורה בסרט – הס, בל נחשוף – מתקשר לתמה ההיא של הפטריארך הנעדר ותחליפיו, שהוזכרה אך לפני שתי פסקאות. ולא נחתום רשימה זו מבלי לחלוק שבחים לדיקפריו, שבפעם הראשונה בקריירה שלו, כך נדמה, מציג דמות בוגרת ושלמה, מיוסרת, אך לא פסיכוטית – כזו שהקונפליקטים המוסריים שלה ניכרים היטב בפניו המצודדות.