בואו נדבר על זה
"יכול להיות שיום אחד גם אני אמצא את עצמי מרגישה לא בנוח עם הציצים שלי, או אתבאס כשבן הזוג שלי ירצה עוד ילד ואני ארצה עוד ג'ינס במידה 38". סמדר שילוני הזדהתה עם "לא הבטחתי לך"
"היום מתייחסים לגברים שעירים כמו מוטציה גנטית" (אלי פיניש)
"אתה שוב פעם מנסה לגרור אותי לשיחות האלה, אתה פשוט נורא נהנה לדבר על כל דבר, ולי זה לא עושה טוב" (אלי פיניש לגורי אלפי)
כיצד נזהה את הגבר החדש? האם הוא מסיר שיער? האם הוא קם לילדים בלילה? או שהוא מזיל דמעה, שוטף כלים, מתאים צבעים? "לא הבטחתי לך", הסדרה החדשה של yes שעלתה אמש (שבת), מציעה שלושה טיפוסים על סקאלת הגבר החדיש. דני גבע הוא הגבר החדש הקלאסי, זה שבתוך-תוכו באמת מאמין שהיעוד שלו הוא לגדל ילדים בבית בזמן שהאשה שלו תעשה את הקריירה. פיניש הוא האנטיתזה שלו. הוא גבר ישן שכלוא בגוף של נרקיסיסט, שמאמץ את התפיסות הנוכחיות ל"מה זה אסתטי". המאבק שלו הוא בין הרגשות שלו לריקי בליך, והפטיש החייתי-הישרדותי שלו לציצים גדולים. אלפי הוא איפושהו באמצע. גבר קצת חסר ביטחון שמעריץ נשים יפות שמשחקות בו, אבל כאלה היו תמיד.
לא הבטחתי לך
"לא הבטחתי לך" היא סדרה עשויה היטב, שמרפדת את חווית הצפייה בנוצות רכות כמו צילום חם ומשחק מעולה. בתוך הקן הנעים הזה מונחים חומרים נפיצים מהסוג שהורג אותך ברכות כמו זוגיות וסקס, ושמטופלים פה בצורה אמינה. וזה בעצם הקלף החזק של הסדרה, אמינות. במקום שאמור לסחוף אותך רגשית, אי אפשר להפריז בחשיבות של הצגה אמינה. ב"לא הבטחתי לך" אפשר למצוא מינון נכון ואמין של צחוקים, תסכול, כאב ודילמות שמתזמרות דמויות שדומות לשחקנים שמגלמים אותן או לפחות לתדמית שלהם. אני יכולה להאמין שאלי פיניש הוא גבר שלא אוהב לדבר על מה שעובר עליו, או שריקי בליך (המצוינת!) בועטת אותו החוצה עם שיר של אבנר גדסי. וככה, מתנהלים הגברים החדשים בתוך סוג של "סקס והעיר הגדולה" שפוגשת את "שלושים ומשהו" ועושים את הדבר העיקרי שהם למדו מהנשים בעשור האחרון: לדבר על זה.
"אני לא יכול ללדת במקומך, אבל תוך תשעה חודשים את משוחררת" (דני גבע להילה עופר)
מה שנחמד ב"לא הבטחתי לך", זה שהיא כל כך במיקרו, שהיא תתאים גם לכל מאקרו. בקלות יכולתי לפתוח טלוויזיה באיזה ג'אבל משהו בארה"ב או על איזה דיונה בבריטניה, ולראות את גבע ופיניש משחקים כדורגל (או בייסבול, או כדורסל) ואחר כך יושבים על הספסל מדברים על הזוגיות שלהם; או את רחלי זינדר הכובשת, שדלוקה על גורי אלפי, הבוס שלה, ועובדת חזק על להוציא אותו קצת מהמשרד; או הילה עופר, שנשואה לדני גבע, ומתחזקת רגשות אשם על שהיא לא רואה את הבן שלה מספיק. אני יכולה להזדהות עם זה ואני רוצה לדעת מה יקרה הלאה, כי יכול להיות שיום אחד גם אני אמצא את עצמי מרגישה לא בנוח עם הציצים שלי, או אתבאס כשבן הזוג שלי ירצה עוד ילד ואני ארצה עוד ג'ינס במידה 38.
"מאיפה התחושה הזאת שנשים יותר משוכללות מגברים? מה נשים כבר עשו בעולם הזה?!" (גורי אלפי לדני גבע)
הנשים מול הגברים היא כנראה החלוקה העתיקה ביותר בהיסטוריה האנושית, ובכל זאת, כשהחוקים משתנים, משתנה גם התנהלות המשחק, ויש מקום לבחינה מחדש של היחסים בין המינים. "לא הבטחתי לך" – בעיקר בזכות הליהוק המוצלח - מצליחה להציג את המציאות החדשה הזאת בצורה אמינה וארוזה יפה (כן, אני מתכוונת בעיקר לדני גבע). לא הומצא פה שום גלגל, אבל לפעמים סדרה טובה יכולה להסתפק בזה שהיא טובה, בלי להשתעבד לשאיפות גרנדיוזיות או לטייטל פורץ דרך. למרות שכתב אותה גבר, והגיבורים שלה הם שלושה גברים, "לא הבטחתי לך" נשענת על אלמנטים נשיים. מצולמת רך וחם, יורדת לפרטים, לא עושה מהפיכות אבל מטפלת באהבה, בעדינות ובפתיחות בנושא שביר כמו בינו לבינה.
אלפי. מהנדס יחסים
צילום: סמדר שילוני
מומלצים
