שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני רק רוצה שהיא פשוט תבין, במקום לכעוס

    נראה לי שאם לא עשית זאת עד כה, יצור יפה, היום שנאת אותי. ואל תרגישי רע עם זה. כי שנינו היינו שם. אמנם מוזר איך זה יכול לקרות בין שתי נשמות טובות, אבל העובדה הזאת מנופפת עם הדגל על קו הסיום. ניסיתי לסיים או להמשיך בלי לפגוע או להיפגע. בלי לתלות או להיתלות. בלי כעס או אגו. בלי דמעות. ואם אני טועה, אלוהים, בבקשה תתערב

    כבר שבועות שאני מנסה לרשום ולצייר אותה מתוך זכרוני. חשבתי ש"ידי האמן" שקיבלתי יוכלו לבצע את העבודה. אבל למוח, כמו להיגיון הצרוף בתוכו, נוח להגן על הדעת, או בכלל למחוק פיסות זיכרון, באמצעות אנטי חומר של שיכחה. ועם כמה שזה עצוב, זה גם משמח. כמו שצליל ההקלדה הולך ודועך כי כמעט ונאמר הכל. כמו שאחד ועוד אחד לנצח יישארו שניים, ולמתמטיקה יישאר נוח במוחנו האנושי. כמו שבגיל 16 כתבתי כי חייתי חיים של כוכב רוק, במקום לריב עם המורה לספרות. בדיוק כמו שעכשיו הגיע הזמן לרסק את הגיטרה על המחשב וללכת להזדיין. להיעלם מכאן, וחלילה לא להידרדר לזנות מנטאלית או פיזית כדי להשיב לעצמי אגו חסר תועלת. פשוט להישאר עצמי. ידידותי לסביבה כמו שאני אוהב.

     

    קל ברגעי סערה לקחת את כל זה בדרך הקצרה לכיוון השלילי. אבל אם אני פונה חזרה לדרכי, כדאי שאנסה להשאיר טעם פחות מר מזה המתבקש. מזה שאהבה עלולה בטעות להשאיר בלב רגיש של כל אדם באשר הוא.

     

    נראה לי שאם לא עשית זאת עד כה, יצור יפה, היום שנאת אותי. ואל תרגישי רע עם זה. כי שנינו היינו שם. אמנם מוזר איך זה יכול לקרות בין שתי נשמות טובות, אבל העובדה הזאת מנופפת עם הדגל על קו הסיום של המקצה. ואם אני טועה, אמת כי נעלה את. עצוב, ללא ספק, ולא משנה מה הסיבות, כי התוצאה אותה תוצאה. עצוב כמעט כמו המוות שראיתי סביבי בחיי ובטעות כמעט חוויתי בעצמי לצערי. עצב שמטבעו, אף הוא נעלם לו לאיטו. אבל שם למדתי שזאת הסיבה שניתנה לנו היכולת להמשיך הלאה. כי האל, באהבה הוא נותן ומתוך אהבה הוא לוקח. אלה רק אנחנו שצריכים זמן להבין לפעמים, שבסופו של יום, הכל פעל לטובתנו. לטובת עוד יום בחיים. על הארץ. תחת החיבוק האינסופי של עדן.

     

    מירוצי רגשות לא מכווננים

    לחלקנו זה אולי עלול להישמע כבד או אובדני. אבל מתוך עולם המונחים שהיה על ברכי החיים הנעלים שאספו אותי לחיקם, אין פשוט וקל מזה. זה כואב לכולנו באותה מידה, מעצם היותנו בני אדם. לא תמיד אנחנו יודעים איך לתת וכמה, גם לא לקבל באותה קלות או קושי, ממי, למי ואם בכלל. מירוצי רגשות לא מכווננים. האם זה אפשרי לווסת רגש, להחליט מתי הוא יבוא, מתי יילך ולאן, או "לסחור" בו? יש כאלה שמדחיקים אותו ונעלמים כרעם ביום בהיר, ולעומתם כאלה שעלולים לחנוק בגללו. אבל לשמחתי, כל שמדאיג אותי בנוגע לזה הוא לגלות שיצאתי מתוך הסיטואציה חלק, נקי ובאמצע ככל האפשר. בלי לחנוק, בלי לפגוע מדי.

     

    בטח שלהישאר בחיים כל עוד זה תלוי בי, למרות שבטעות, נתתי למנות של צער והרס עצמי לכלות רגעים יפים שחיכו לי. ובכל זאת, אז מה? כל עוד זה נצרף בחוט בו קשור הקלף עליו כתובים גורלי ותבניות חיי.

     

    בעיקר מרגיש רע על איך זה נגמר, ולא על העובדה שזה פשוט נגמר. כי כנראה בלי שנרגיש, עמדה שם מחיצה אימתנית של אגו, פחדים, דעות קדומות או השד יודע מה, ונחתה בין שתי נשמות טובות. כי אני מרגיש שניסיתי לסיים או להמשיך בלי לפגוע או להיפגע. בלי לתלות או להיתלות. בלי כעס או אגו. בלי דמעות. בטח שבלי רגשות שליליים. זה כל מה שהאהבה גרמה לי לרצות. אבל את העובדה הזאת, כנראה כבר אי אפשר לשנות. ואם אני טועה, אלוהים, בבקשה תתערב. כי מעולם לא רציתי להרע בכל דרך. בטח לא לה, ואתה יודע שגם לא לי עצמי.

     

    כדי שלא אשאר כזיכרון מר

    כל מה שאני היום מבקש הוא שאותה אחת פשוט תבין, במקום לכעוס. כדי שלא אשאר כזיכרון מר. כדי שאפילו תשכח אותי. רק כדי שיהיה לה רק טוב ושהשמש לא תשכח להאיר לה ולחייך אליה. כדי שאוכל להמשיך בדרכי בשקט עם זיכרון פחות מר מזה המתבקש.

     

    גם לשלכת יש זכות קיום. אני יודע שהסתיו מטבעו מייבב, וכשהוא נרגע הוא אפילו מספר שהשמש ממשיכה לזרוח בחורף מעל ענני המבול שמתקבצים כאן לעוד עונה מאז ההבטחה הנצחית, עד שהאביב פשוט משלח אותם צפונה בפנייתו אל הקיץ לסמן עוד נקישה בסופו של מעגל החיים הקסום, העדין והאינסופי.

     

    אין לי שום דרך אופטימית לסיים את דבריי, על אף עקשותי בעניין. חוץ מאולי שבעצם טוב שזה נגמר בחילופי מיילים. כי פנים אל פנים זה היה מסתיים בטח בחדר מיון, ולאורתופדים נמאס לתקן אותי.

     

    נמר לבן, חתולה סיאמית, או עכבר מעבדה שהוכש על ידי זעמן כחול. בנאדם, כמו כולכם.

     

    האימייל של נמר לבן

     

    • הפרק הקודם: לא יכול לחשוב על היום הבא בלעדייך, ילדה

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סיגלית גיגה פרקול
    נתתי למנות של צער והרס עצמי לכלות רגעים יפים שחיכו לי
    צילום: סיגלית גיגה פרקול
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים