שתף קטע נבחר
 

צורבי תודעה סדרתיים

אחרי המלחמה האומללה נאלצת הממשלה להוכיח שהיא עושה מעשה, גם על חשבון ההזדמנות לשחרר את גלעד שליט

נאומו הראשון של אפרים סנה כסגן שר הבטחון הוכיח כי ההוויה אכן קובעת את התודעה; אך התיישב סגן השר הטרי על כסאו, וכבר החל יורה אזהרות לכיוון הפלסטינים: "היזהרו פן תגמרו כמו בינת-ג'ביל". מאליה עולה השאלה האם סנה לא חושש שמא אנחנו עצמנו נגמור כמו בבינת-ג'ביל, אבל המערכה הנרחבת שמבצעת כעת ישראל בעזה מעלה שאלה מהותית יותר: הייתכן שהממשלה לא הפיקה את הלקח המרכזי ממלחמת לבנון השניה, והוא שאין פתרון צבאי מלא לבעיות ביטחוניות?

 

אמנם לא חלף די זמן כדי להתייחס אל מלחמת לבנון השניה כהיסטוריה, אבל היא בכל זאת משחזרת את עצמה באופן מבעית: שוב מבצע צבאי יהיר ומשולח רסן המבקש "לצרוב בתודעה", שוב תמונות המוות וההרס המוכרות, ושוב הקריאות המתלהמות הדורשות "ללכת עד הסוף". גם הקשר בין שתי המערכות איננו מקרי, והפלסטינים היו הראשונים להתריע עליו עוד במהלך המלחמה עצמה: ככל שהמכה התדמיתית שיספוג צה"ל בלבנון תהיה קשה יותר, כך הוא יבקש למהר ולשקם את תדמיתו, ואין מקום נוח יותר לעשות זאת מאשר ברצועת עזה. אחרי המלחמה האומללה ההיא, הממשלה היתה זקוקה נואשות להראות לציבור שהיא עושה מעשה, והקסאמים היוו עבורה את האמתלה המושלמת.

 

יש להדגיש מיד: הקסאמים הם תופעה חמורה ומסוכנת ששום מדינה ריבונית לא יכולה ולא צריכה לקבל. אבל האם אחרי שתי אינתיפאדות מדממות ומלחמה מיותרת אחת, יש עוד מישהו הסבור באמת שמכת מחץ צבאית תוכל לשים להם קץ? האם התופת שהנחתנו על לבנון הכריעה את המערכה, או הסכם מדיני בגיבוי הקהיליה הבינלאומית? האם מישהו נתן את הדעת על הזינוק במוטיבציה לשגר קסאמים כאשר לאוכלוסיית עזה יש מיום ליום פחות ופחות מה לאבד?

 

התשובות לשאלות הללו ידועות ומוכרות, אך לדאבוננו ידועה ומוכרת גם הדינמיקה שבה התלהמות מילולית והצבת יעדים בלתי ריאלים, כגון הפסקה מוחלטת של ירי הקסאמים, גוררים את הצבא לפעולות גרנדיוזיות שאת תוצאותיהן ארוכות הטווח קשה לאמוד. ושוב, המערכת המדינית אשר מתנערת מאחריותה לתור אחר פתרון מדיני לסכסוך, מפקידה את המושכות בידי מערכת הביטחון ומקווה שהצבא יעשה עבורה את העבודה.

 

אלא שצריך להזכיר כי הפעם, העיתוי היה אומלל במיוחד: מבצע "ענני סתיו" תפס תאוצה בדיוק כאשר בכירי הלשכה המדינית של החמאס התכנסו בקהיר כדי לסגור, בין היתר, את עסקת שליט. עד לאחרונה, דרישת החמאס היתה שחרור סימולטאני של אסירים פלסטינים ביחד עם גלעד שליט, וזאת בניגוד לעמדה הישראלית שדרשה לשחרר קודם את שליט ורק אח"כ את האסירים, במספר פעימות. יש להניח כי בשל הלחצים המצריים המסיביים ובשל קיומו של אינטרס הדדי, הצדדים היו מגשרים, בסופו של דבר, על הפערים הללו.

 

ואולם נוכח המתרחש ברצועה, הקשיחו אנשי החמאס את עמדתם באופן משמעותי, וכעת דרישתם היא שחרור 350-400 נשים וקטינים עוד טרם שחרורו של שליט. בהקשר הזה ראוי לציין גם את דבריו של שר החוץ הפלסטיני, מחמוד א-זהאר, שאמר בתחילת השבוע כי המשך התוקפנות הישראלית בעזה עלול לסכן את חיי החייל הישראלי השבוי.

 

נועם שליט סיפר לאחרונה כי הוא מרגיש שלא מעדכנים אותו בהתפתחויות בנוגע לבנו; ייתכן שיש מי שלא מסוגל לשבת מולו כיום ולהביט לו בעיניים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים