השלב הבא באבולוציה
אז מה יש ב-Heroes ("גיבורים"), האמא של הסדרות הקשות לעיכול, שהפך אותה לסדרה החדשה הכי מצליחה העונה בארה"ב? קודם כל היא מצוינת. אבל יש עוד סיבות. אור אלתרמן מסבירה
פרקים בני 50 דקות ומעלה, עלילות המורכבות מלפחות חמש דמויות ראשיות, סיפורים שדורשים שלושה פרקי אקספוזיציה ואלמנטים מסתוריים שגורמים לצופה להרגיש רוב הזמן שאין לו שמץ של מושג על מה מדברים, מרכיבים לפחות עשר סדרות חדשות שעלו בחודשים האחרונים.
בכתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר נטען כי על אף שמדובר בטרנד חדש יחסית, הצופים כבר מתחילים למאוס בסדרות אפלות בעלות היגיון פנימי וקאסט בלתי נגמר של שחקנים, או להגדרתם ממשהו ש"נראה כמו רעיונות לסרטים יותר מאשר כסדרות טלוויזיה". התחושה החזקה שנוצרה אצל הצופים, נטען שם, היא שהסדרות האלה מחייבות מדי. הן דורשות לצפות בכל פרק בריכוז שיא ולעקוב באופן סדיר אחרי כל שידור. במקרה ופספסת את הפרקים הראשונים, אכלת אותה.
אז אם פעם אי אפשר היה לראות טלוויזיה בלי שתהייה לך טלוויזיה, היום אי אפשר לראות טלוויזיה מבלי שיהיה לך אינטרנט, ולא רק בשביל ההורדות. על-מנת להבין מה הולך, כל סדרה כזו מגובה באינספור אתרי מעריצים ואתרים רשמיים שמוסיפים פרטים ורמזים לעלילה.זו לא סדרה, זה חפש את המטמון.
הכל התחיל עם "אבודים" ו-"24", שתי סדרות מצליחות, אם כי גם שם מתחילים להרגיש את סולם הרייטינג רועד להם מתחת לאי. אחריהן הגיעו The Nine, Vanished, Kidnapped, Smith, ו-Runaway, כולן בנות הז'אנר שעוד לא הספיקו לנגב את הפוסט פרודקשן מהשפתיים וכבר צנחו ברייטינג או גורשו בבושת פנים מלוח השידורים.
אז מה יש ב-Heroes ("גיבורים"), האמא של הסדרות מבריחות הקהל, שגורם לה להתברג כסדרה החדשה בעלת הרייטינג הגבוה ביותר העונה (במונחים אמריקאיים זה אומר 14.7 מיליון צופים) וכמצליחה ביותר ברשת NBC מזה חמש שנים? ובכן, בניגוד לרבות ממתחרותיה, Heroes היא פשוט סדרה מצוינת.
הרכב גנטי משופר
הסדרה, מבית היוצר של טים קרינג ("שיקגו הופ", "קרוסינג ג'ורדן"), שעלתה לאוויר ב-25 בספטמבר השנה ונרכשה לשידור בארץ על-ידי yes, עוסקת במשך 22 פרקים, בני 45 דקות כל אחד, בסיפורם של 11 אנשים מרחבי העולם, כשכל אחד מהם מגלה שהוא בעל כוח-על. כמו בכל סיפור שכזה הגיבורים לא ינצלו את כוחם בשביל להתעשר ולחיות חיי שלווה בהמפטונס, אלא יאלצו להציל את העולם מחורבן נורא.
_wa.jpg)
יצילו את העולם. כוכבי הסדרה
סוללת השחקנים אינה כוללת כוכבים גדולים אלא פרצופים מוכרים של שחקני משנה מסדרות שונות, כמו מילו ונטימיליה מ"בנות גילמור", היידן פנטייר מ"אלי מקביל", אדריאן פסדאר מ"עקרות בית נואשות" ואלי לרטר מ"דוסון קריק".
אל תטעו, Heroes סובלת מכל הפגמים המתבקשים: שלושת הפרקים הראשונים שלה הם בגדר הצגה בלתי נגמרת של הדמויות, כשבמהלכם עשרות חוטי עלילה נכרכים סביב הצופה ומאיימים לחנוק אותו בים של מידע. כמובן שאין שום אפשרות להצטרף לאורגיית הפרטים הזו אם לא היית שם מההתחלה. אבל מה בכל זאת מחזיק שם? למרות קווי העלילה הדומים ל"אקסמן" והקריצות הברורות לחובבי הקומיקס, הגיבורים משכנעים באנושיות שלהם. כל אחת מהדמויות היא בעלת עולם שלם משל עצמה, עבר ומשפחה. עלילת הרוחב לא מכסה על הדמויות והסיפורים שלהן אלא משרתת אותן, ולכל דמות סיפור שהיה יכול בקלות לפרנס סדרה בפני עצמה.
בדומה ל"באפי", כוח-העל של כל דמות הוא לא מה שמאפיין אותה, הוא רק תוסף מבלבל, לעיתים מעיק ולעיתים מושיע. הדמויות בעצמן לא מודעות לחלוטין לכוח שלהן שנחשף בהדרגה בפניהן ובפני הצופים. רוב הגיבורים הם סוג של לוזרים, מה שגורם ליכולות-העל שלהם להיות אנושיות לחלוטין. כל אחד מהם כל כך מתוסבך שאתה משתוקק שמשהו יציל אותו ושזה לא יהיה קשור למזרק או לאשפוז כפוי.
_wa.jpg)
ניקי, החשפנית והאם החד-הורית, היא אחת הדמויות הכובשות ביותר. גם כוסית, גם חסרת אונים מול אנשי המאפיה להם היא חייבת כסף וגם בעלת כוח-על קטלני הקשור למראות. הירו, היפני חובב "מסע בין כוכבים", שמסוגל להעביר עצמו ממקום למקום בעולם ולעצור את הזמן, הוא דמות מעט קלישאית אמנם, אך אחת המרגשות בסדרה. וקלייר, המעודדת התיכוניסטית, שלא משנה כמה תתאמץ - היא לא תצליח למות, היא דמות המפתח. לא משנה המין, הצבע או הגזע, כולן מעוררות אמפטיה.
כל פרק ב- Heroes מרגיש כמו סרט קולנוע, מתנועות המצלמה והפריימים דרך ההפקה הגרנדיוזית והמושקעת ועד הבימוי, שמטפל גם ברגעים קטנים וגם בסצנות חורבן עולמי באותה הרגישות וההקפדה. ועד כמה שזה מפתה בסדרה שכזו להשתמש בהמון אפקטים, לרוב על מנת לכסות על עלילה מקרטעת, השכילו היוצרים לעשות בהם שימוש מינימלי.
אבל מה שעובד יותר מהכל זו הדינמיקה שהסדרה מצליחה לייצר מול הצופה. מצד אחד ובניגוד ל"אבודים", שם לא ברור מה מסתתר מתחת לפני הים, פה האופל מהר מאוד לובש פנים וצורה; מצד שני, בכל פרק מסתתרת איזו תפנית שגורמת ללב להחסיר פעימה ובסיום הצופה תמיד נשאר עם יותר שאלות מתשובות. לעיתים הסדרה נופלת לקלישאות בתחום הקיומי (כמו למה אנחנו פה, מי אנחנו ומי הזיז את הגלימה שלי?), אבל אם מתעלמים מהשאלות הפילוסופיות, וזה לא מאוד מסובך (כל מה שצריך זה להחליש את הסאונד של הקריין בתחילת ובסוף כל פרק), מקבלים סדרה שנראית מצוין, משוחקת היטב ומותחת למדי.
גיבורי הסדרה, בעלי הכוחות המיוחדים, הם למעשה בעלי הרכב גנטי משופר, צעד נוסף באבולוציה האנושית. קצת בדומה לסדרות שניסו לייצר בסתיו הזה בטלוויזיה האמריקאית. נקווה שגורלם יהיה טוב יותר.
_a.jpg)
_a.jpg)
