האהבה האמיתית הראשונה שלי
הייתי ילדה מאוד תמימה וביישנית, בלי הרבה ניסיון. התלהבתי מהדברים הכי פשוטים, מזה שיש לו פאב קבוע והוא לקח אותי לשם והכיר לי את החבר'ה. מזה שהוא לובש חולצות פלנל, מזה שיש לו חברים בקיבוץ והעברנו שם מסיבת פורים מטורפת. וחוץ מזה, הא! היה לי חבר צנחן
את אילן הכרתי בצבא. שירתתי אז בבקו"ם, בביתן של איזה חיל, לא הסתדרתי כל כך עם הצבא, עם הנהלים, עם האנשים. לא ממש הבנתי מה הולך שם ומי נגד מי. אני ומסגרות זה לא הולך ביחד, אלא שאז הייתי צעירה מכדי להבין את זה. בכל מקרה, דקות החסד שלי היו ההליכה לשק"ם וחזרה.
הבקו"ם היה מאוד שקט, חוץ מהכמה ימים בהם היו גיוסים. זה היה מזמן, אז עוד לא שויכת לחיל מראש, אלא היית מתגייס ואז מוצב בחיל זה או אחר. בזמן הגיוסים האלה התמלא הבקו"ם עד אפס מקום בנערים קטנים עם מדים חדשים ומגוהצים, שנראו מאוד מבולבלים. היו שם גם כמה חיילים ותיקים, שבאו כנציגים, להסביר על חיל זה או אחר ולקחת את אותם דנדשים לבסיסי הטירונות.
בבוקרו של אחד מהימים האלה מצאתי את עצמי פוסעת, כהרגלי, לשק"ם, לקנות לי שוקו ולחמניה. ברחבה לשק"ם היו כמה שולחנות פיקניק עם ספסלים צמודים. בשולחן אחד ישב לו צנחן חמוד למראה, לידו עמדו שני דנדשים מפוחדים. ואז שמעתי אותו אומר: "או, הנה אשה... בואי, תעזרי לי להסביר להם משהו".
התייצבתי לידו וחייכתי, "כן, מה?"
הוא הסתכל עלי ואמר לי: "טוב, תסתכלי עלי", והעביר יד באוויר על עצמו, "תסתכלי עליהם", הצביע על הדנדשים בביטול משהו, "ותגידי עם מי היית יוצאת ולמה. לא חשוב שאני יותר יפה", סיים בחיוך כובש.
הבנתי מה הוא רוצה ועניתי: "איתך, כמובן".
הוא הבין שאני מבינה ושאל בחיוך "ולמה?"
"אתה רואה את זה?" הצבעתי על כנפי הצניחה שלו, "אתה רואה את זה?" הצבעתי על הכומתה האדומה, "אתה רואה את זה?" הצבעתי על הנעליים החומות, "זה למה".
הוא היה מרוצה, חייך חיוך גדול ואמר: "תודה רבה לך, את משוחררת".
אמרתי: "לא, לא, תודה לך", ונכנסתי לשק"ם. כשיצאתי, הוא כבר לא היה.
חזרתי על המסלול הנחשק לשק"ם גם בצהריים. בדרך נתקלתי בחבורה עליזה של אותם חיילים ותיקים, שצעדו יחדיו לכיוון הנגדי. זיהיתי ביניהם גם את אותו צנחן, משתרך מאחור ומחייך לעברי, חייכתי חזרה. ואז החלו קולות החיילים לצוף: "אווו, איזה חיוך" וכן הלאה. והוא רק אמר, "עזבו אתכם, החיוך הזה בשבילי". הוא בא לעברי והציג את עצמו. אמרתי לו בביישנות שאני הדס. הוא שאל איפה אני משרתת, אמרתי לו, וכל אחד המשיך לדרכו.
אחרי כמה שעות ראיתי אותו פוסע במסדרונות הקטנים של הביתן שהייתי בו. הוא הכיר את אחד האפסנאים וישב בחדר שלהם, שותה קפה ונותן לאפסנאים האחרים להתלהב לו מהרובה עם כל הכוונות המיוחדות שיש עליו. ישבתי לידו, כולי מוקסמת. ילדה.
מכיוון שבימי גיוסים עסקינן, גם הביתן הקטן שלנו עבד שעות נוספות. בשעות הערב המאוחרות יצאנו אני ועוד חבר לחיל לקנות לכל מי שרצה שווארמות. כשחזרנו עם הרכב לשער המצ'וקמק שליד הביתן שלנו, ראינו שמוצבים לידו שני חיילים, שבדקו מי נכנס. לתדהמתי, אחד מהם היה אילן, שביקש שאבוא לבקר אותו, כשיהיה לי זמן.
חזרתי למשרד ואמרתי לחברתי לדסק שאני פה לעוד חצי שעה מקסימום, ואחר כך היא תצטרך להסתדר לבד. "יש לי צנחן שמחכה לי בשער", הודעתי לה. והיא, למודת הגברים, שרק חיכתה שגם לי יהיה איזה סיפורון לספר, ישר שילחה אותי מהלישכה בבושת פנים. מה חצי שעה? עכשיו!
הגעתי לשער, ישבנו זה לצד זו ודיברנו. היה לי קצת קר, אז הוא חיבק אותי חיבוק דובון. הייתי בשמיים. ואז בא לבקר אותו חבר שלו, אחרי קפיצות וחיבוקים עם טפיחות על השכם, הוא אמר לו - "ניר, תכיר, זאת הדס. החברה החדשה שלי", ואני הוקסמתי עוד יותר.
כך העברנו כמה שבועות. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שבאמת הייתי מאוהבת. הייתי ילדה מאוד תמימה, מאוד ביישנית. בלי הרבה ניסיון עם גברברים. התלהבתי מהדברים הכי פשוטים, מזה שיש לו פאב קבוע והוא לקח אותי לשם והכיר לי את החבר'ה. מזה שהוא לובש חולצות פלנל, מזה שיש לו חברים בקיבוץ והעברנו שם מסיבת פורים מטורפת. וחוץ מזה, הא! היה לי חבר צנחן... אבל המגע בינינו לא עבר את הנשיקות והחירמונים. ילדה...
"נראה לי שעדיף שנסגור את זה עכשיו"
אחרי כמה זמן באתי לבקר אותו ברחבה הגדולה של הגיוסים בבקו"ם, ואז חרב עלי עולמי. "תשמעי, הדס", אמר לי, "אני משתחרר עוד חצי שנה, ואז אני מתכנן לנסוע להודו. ואת רק התחלת את השירות הצבאי שלך. אני לא רוצה להיקשר אליך יותר מדי ואז לעזוב. אז נראה לי שעדיף שנסגור את זה עכשיו". חזרתי לביתן, לבנה כולי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. התיישבתי באיזה ספסל, לתפוס טיפ-טיפה שמש, לעשן סיגריה, לקלוט את ההלם. לידי התיישבה עדי.
עדי היתה מאבחנת, המאבחנות היו מהסוג בחורות האלה, שהסתכלתי עליהן בהערצה. וואו. יש להן קב"א של 56 לפחות. רובן גם היו צפוניות, מטר שמונים בערך ובלונדיניות מהממות (אני לא אמרתי סנוביות, את זה צריך לקרוא בין השורות). עדי לא היתה מהזן הזה. בדרך כלל, מאבחנות לא היו מדברות עם פקידות שומה מסכנות כמוני. כנראה בגלל שהייתי בהלם קרב, שכחתי לרגע שהיא מאבחנת ואני, מי אני, והתחלתי לבכות לה על אילן. סיפרתי לה כל פרט ופרט (גם מה שלא ציינתי פה), ובכיתי לה על זה שהוא עזב אותי, ולמה, וכמה, ואיך. ועוד סיגריה, ועוד אחת, ועוד דמעה ועוד אחת.
נוצרה בינינו חברות אמיצה, עדי ואני. זה התחיל מבילוי משותף בפאב שאילן הכיר לי, שהפך למגרשנו הפרטי, עם חוויות משותפות, חברים משותפים לפאב, המשיך בשיחת טלפון עמומה ביום הולדת 20 ומשהו שלה, בה היה תורה לבכות - ולא נגמר.
היא כולה היגיון, אני כולי רגש
אנחנו שני הפכים. היא כולה היגיון, אני כולי רגש. כשאני עצובה, צריך באיזשהו שלב לעצור בכוח את הסכר המשתפך. כשהיא עצובה, צריך להוציא את זה ממנה בכוח. היא מתחברת בקלות עם אנשים, לי לוקח זמן. היא מלאת טאקט, אני לא. היא חולת ספורט, בשבילי זה בזבוז זמן. יש לנו טעם שונה לחלוטין בגברים, מלבד ג'וני דפ, לגביו שורר בינינו קונצנזוס נדיר. אבל הפכנו לאחיות בנפש.
מה לא עברנו? זמן ומקום לא יכולים לנו. גם כשהיא טסה לחו"ל לכמה שנים, וחזרה, עדיין גילינו את החברות בינינו ואת האהבה. בדרך כלל, כשיש הפסקה של כמה שנים, אתה כבר לא מוצא את עצמך באותו המקום עם אותו אדם. אנחנו חצינו את הגשר הזה בהצלחה מרובה. אנחנו כבר לא צריכות ממש לדבר, יש לנו קודים. אנחנו אשת סוד אחת של השנייה. אנחנו חברות. אנחנו אחיות. אנחנו זו לזו אדמה. גברים באים והולכים, שנים עוברות להן, הרבה שינויים, אכזבות, פרידות, הצלחות. ואם יש דבר אחד בכל החיים האלה שיש לי ביטחון מלא בו, זו עדי.
ואילן, מה איתו? אנחנו מתראים פה ושם, במקרה. הוא כבר הספיק לספר לי שהתירוץ שנתן לי היה די עלוב, והוא חתך רק מפני שלא נתתי לו. אבל אני לא מוכנה לשנות שום דבר בסיפורון הזה, כי בלעדיו, מי יודע אם הייתי פוגשת את עדי. אז באיחור מה, מזל טוב, אחותי!
האימייל של הדס
אנחנו חברות. אנחנו אחיות. אנחנו זו לזו אדמה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
