מכורים לקוביות: יש אלופת עולם ברומיקוב

יום שישי בבוקר, שביתה בנתב"ג. אבירם שם טוב, אלוף ישראל ברומיקוב, ממתין בשדה התעופה לרחמיהם של מובילי המטענים ברשות שדות התעופה. הוא צריך להגיע לתחרות הרומיקוב הבינלאומית המתקיימת במאסטריך שבהולנד. יתר המתחרים, 31 במספר, הגיעו מרחבי העולם, וכולם ממתינים לבואה של המשלחת הישראלית. כאלה אנחנו - קצת יוצאי דופן, אבל עם חן. וכך, באיחור אלגנטי, של חצי יום בערך (ותודה לעובדי רשות שדות התעופה), מגיע גם האלוף הישראלי. מארגני התחרות נושמים לרווחה. התחרות תצא לדרך בזמן.

פעם בשלוש שנים מתקיימת תחרות בינלאומית ברומיקוב, והשנה היא התקיימה בפעם השישית. רומיקוב, למי שלא מכיר את המשחק, אינו משחק רמי בקוביות, אלא משחק שבעיקרו שונה מהרמי המוכר בקלפים הרגילים. אמנם בהתחלה כל משחק מקבל 14 קלפים, או קוביות, ויש למעשה שתי חפיסות של קלפים או קוביות. אבל כל שיטת המשחק שונה. ברומיקוב מדובר במשחק שבו צריך להפעיל את הראש, ולעשות מניפולציות על המתחרים. בעבר, אגב, נקרא המשחק רמיקוב, כיוון שבמקור הוא שילב בין רמי וקוביות. אלא שבמהלך השנים התרחק המשחק מחוקי הרמי וכיום הכללים שלו שונים לגמרי, ובהתאם שונה מעט גם שמו לרומיקוב. 

ובחזרה לתחרות: משתתפים בה אלופים שזכו בתחרות ארצית במדינות האם שלהם. האליפות הבינלאומית מתקיימת ביוזמתם של מיכה ומריאנה הרצנו, שני אחים שמחזיקים בבעלות משותפת בחברת המשחקים קודקוד, שמשווקת את המשחק.

ולא, לא מדובר בעוד תחרות, אלא בפרויקט שמטרתו להנציח את הוריהם, חנה ואפרים הרצנו. אפרים המציא את משחק הרומיקוב ברומניה ואחרי שעלה לארץ, בשנות ה-50, החל לייצר את המשחק בחצר ביתו ולאחר מכן במפעל המשפחתי שהלך והתפתח וכיום מעסיק בערד 150 עובדים.

מטירת הכרמל למאסטריך

"האלוף", מכנים נציגי חברת קודקוד את שם טוב. האלוף בשנות ה-40 לחייו, הוא תושב טירת הכרמל. אל התחרות בארץ הגיע במקרה, לאחר שראה מודעה על קיומה בעיתון. אשתו עירית, שידעה רק בדיעבד על השתתפותו בתחרות הארצית, מלווה אותו לתחרות בחו"ל. "נרשמתי, שילמתי 30 שקל והגעתי לתחרות בארץ בלי ציפיות", הוא מספר. "תרבות הבילוי שלנו בבית של ההורים הייתה משחקי רמי. עם השנים זה תפס תאוצה וגם אנחנו הנחלנו את המסורת לילדים שלנו. במלחמה האחרונה שיחקנו הרבה רומיקוב עם הילדים", מספר שם טוב.        

משחקים בתחרות. מימין - המתחרה ההולנדית. לצידה הישראלי

בניגוד לתחרות בארץ, אליה הגיע בלי ציפיות, אל התחרות בחו"ל הוא בא דווקא עם המון שאיפות. הוא הרגיש מוכן והייתה לו מטרה אחת - לזכות באחד מהמקומות הראשונים. "התאמנתי הרבה, גם דרך תוכנה במחשב, ורמת הציפיות שלי מעצמי גבוהה", הוא אמר לנו לפני היציאה מהארץ. "אני מחכה ללא פחות מהמקום השלישי". ואם לא תזכה? אני שואלת. "אני מאד אתאכזב מעצמי. הגיע הזמן שהגביע יבוא לארץ".

הגיע הזמן באמת, אבל הגביע לא הגיע. קצת מתמהמה. הפעם הוא הלך דווקא להולנד. האלוף שלנו הגיע רק למקום ה-12. וזה לא שלא הגיע לה, למתחרה ההולנדית. ג'קלין בקמן, ישובה על כסא גלגלים, לא התעצלה והגיעה לתחרות למרות הקושי הפיזי. 

בקמן היתה, ללא ספק, אהודת הקהל. אולי בגלל ההערכה הרבה למאמצים שעשתה ואולי בגלל עגילי הרומיקוב שענדה לפני כל משחק - הקהל הריע לה, עודד אותה ושמח איתה כשלקחה את הגביע. כמה דקות לפני סיבוב הגמר, לקח מיכה הרצנו את המיקרופון והודיע לנוכחים שזהו יום הולדתה של ז'קלין, וגם העניק לה מתנה.

משפחה אחת גדולה

הרצנו מתייחס לחובבי הרומיקוב מכל העולם כאל משפחה אחת גדולה. "משפחת הרומיקוב", הוא מכנה אותם ומתנהג אליהם בהתאם. זה היה אך סימלי שז'קלין זכתה בכרטיס טיסה זוגי מסביב לעולם בדיוק ביום הולדתה. וזו אינה הפעם הראשונה שהולנד זוכה בתחרות. גם בשנת 2000 זכתה משתתפת מהולנד. אולי הסיבה נעוצה בכך שההולנדים נחשבים לצרכנים מכורים של המשחק.  

הגביע להולנדית 

"הסלוגן של משחק הרומיקוב הוא brings people together", מדגיש הרצנו, "וזה מה שהכי חשוב לנו במשחק. למרות שרומיקוב הוא משחק המשפחה השלישי הנמכר ביותר בעולם, אחרי מונופול וסקרבל, הוא המשחק היחיד שהתחרות העולמית שלו מקיפה כל כך הרבה מדינות". הרומיקוב מופץ ב-5 יבשות, ב-54 מדינות, וב-26 שפות. 90% מהייצור שלו נעשה בארץ והיתר במדינות שקיבלו זכיון לייצר את המשחק, ביניהן הודו וברזיל.

"התחרות הראשונה התקיימה ב-1991 במלון הייאט בירושלים", נזכר הרצנו. "השתתפו בה 12 מדינות והיא התקיימה לזכרו של אבא שנפטר שלוש שנים קודם לכן. כיום יש לתחרות גם מימד חברתי של איסוף כל המפיצים מהעולם ובאמצעותה אנו בונים מודעות למותג. המשחק נטול שפה ויש בו הזדמנות שווה לכל משתתף מכל תרבות שמדבר בכל שפה".

ומי שמחפש הוכחה לכוונה האמיתית של בעלי החברה להפיץ את המשחק בקרב כמה שיותר אנשים בעולם, יקבל אותה, בשנה הבאה, בצורת מהדורה מיוחדת של רומיקוב לאנשים כבדי ראייה. הספרות יובלטו, גם הצבעים שלהן יהיו חזקים יותר והצבע הכתום יוחלף בירוק, כדי להקל על כבדי הראייה.

החלום - לשווק את המשחק בסין 

למרות החשיפה הגדולה למשחק בעולם, הרצנו אינו מסתפק בתפוצה הנוכחית שלו. הוא שואף להגיע ל-40 מדינות שישתתפו בתחרות העולמית ומצהיר

שיהיה רגוע רק כאשר המשחק ישווק בסין. "יש לי חלום קטן - שסין תצטרף אל משפחת הרומיקוב. כאשר זה יקרה, אני אדע שבאמת חצינו כל גבול בחשיפה של המשחק בעולם". סין ממוצבת כמעצמה צרכנית בצמיחה, עם למעלה מ-1.2 מיליארד תושבים. יש להניח שהרצנו יסתפק גם בחצי מתושבי סין שיירכשו את המשחק.

ומה הלאה?, אני שואלת את הרצנו, שילדיו כבר הודיעו לו שאין בכוונתם להמשיך את דרכו בחברה, וכל אחד מהם פנה לתחום עיסוק אחר. הרצנו מסתכל עליי בתמיהה רבה. בכל זאת, הוא מרגיש צעיר ברוחו, למרות גילו (62), ואין לו כוונות לפרוש כל כך מהר. אבל אחרי רגע הוא מתעשת ונותן לי תשובה, שגורמת לי להרהר ארוכות על משמעות פועלו של אדם בעולם החומרני בו אנו חיים: "כל עוד אתעורר בבוקר ויהיה לי ברק בעיניים, אני אהיה פה. ביום שהברק ייעלם, אני אנפיק את החברה בבורסה, או שאמכור אותה לאדם פרטי. זה יקרה רק כאשר ארגיש שמיציתי ותרמתי את כל מה שיכולתי לתרום לחברה. רק אז אני אעזוב ואשמח לדעת שהחברה נמצאת בידיים טובות.

"אני לא יכול לכפות על ילדיי להמשיך בדרכי, כי אני לא מאמין בכפייה, ובדבר שנעשה רק בעבור כסף", הוא אומר. "אני לא יכול להגיד לבתי להתעסק במשחקים כשהלב שלה ברפואה, או לבני שליבו במוסיקה ממוחשבת. קודקוד אינה חברה מפסידה, אבל לא רק כסף עומד לנגד עיננו, אלא המסורת המשפחתית, ומתת של ההורים שהפקידו בידינו נכס כזה. אני מקווה שגם שם למעלה, הם רואים את מה שאנחנו עושים לזכרם".

הכותבת היתה אורחת חברת קודקוד בהולנד