קינת בית חנון ושדרות

להלן החדשות: בשדרות, בניר יצחק, בעין השלושה, בכפר עזה, במפלסים, בניר-עם, ביד מרדכי, בנתיב העשרה, בעלומים, באור הנר, בזיקים, במכללה האקדמית ספיר ובאשקלון - יש מלחמה. מלחמה שגורמת להרוגים, לפצועים. מלחמה שגורמת לזקנים, נשים וטף פגיעות בגוף, ובעיקר בנפש. מלחמה שגורמת לתושבים לחפש דיור חלופי במרכז הארץ. מלחמה שמדירה את שנתם של התושבים. מלחמה שלא הם פתחו בה, אך הם משלמים את מחירה.

הטרגדיה אתמול בבוקר בבית חנון זועקת לשמיים: זוועתית, נוראה, קורעת מצפון. כל הורה באשר הוא - פלסטיני, צרפתי, אמריקני וישראלי - מתחלחל למראה הגופות הקטנות והמרוטשות. אין חקירה או עונש שירפאו את הפצעים, שיחזירו את המתים. הכל מתגמד לעומת אובדנה של משפחה, לעומת אובדנם של חפים מפשע. אין מילים לנחם את אלה ששילמו מחיר של דם רק מפני שהם גרים שם, בתוך המלחמה.

אך המלחמה מתנהלת משני עברי הגבול. משפחת עתמאנה מבית חנון, כמו משפחת אבקסיס משדרות, שילמו את המחיר במות יקיריהם. למחול הדמים הזה אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה. אולם, הדרך לעצור את תאוות הדם של מולך המלחמה אינה בירי של עוד קסאם, או בירי מנגד של תותח 155 צה"לי. כל עוד טרוריסטים פלסטינים יכוונו לעבר ילדי ישראל, צה"ל יכוון לחמושים ויפגע בילדי פלסטין.

עכשיו, ולא רגע מאוחר יותר, הוא זמנם של אבו-מאזן, אולמרט, הנייה, פרץ, עריקאת ולבני. עליהם העול למצוא מוצא של פשרה. אם לא כן, דם הזכים והטהורים שכבר נשפך כאן יהיה רק טיפה בים.

האחד צולע, השני מקרטע

בלילה שבין שבת לראשון ימריא ראש הממשלה לאמריקה. כששאלנו בתחילת השבוע את אחד מאנשיו הקרובים, מה חדש יביא באמתחתו לדוד בוש, ענה בכנות: "הוא נוסע ל-GA (כנס הקהילות היהודיות הגדול של צפון אמריקה) בלוס-אנג'לס. אם הוא כבר באמריקה, אז אי-אפשר בלי לראות את הנשיא. לצערי, אין בנסיעה בשורות גדולות". בימים הקרובים נדווח ודאי על מסעו המוצלח של אולמרט בוושינגטון. "הוא התקבל בחום בבית הלבן", יהיה ודאי אחד הסופרלטיבים שנשלח משם. זה גם יהיה נכון, כי את הברית בין ממשל בוש הצולע לממשל אולמרט חסר אמון הציבור והמקרטע, אף אחד לא מעוניין להפר.

אבל בפועל, ספק אם ראש הממשלה יביא איתו בשורה כלשהי מהמזרח התיכון, שנדמה כיושב בימים אלה בלוע הר געש. בצפון מסרב

אולמרט להצעה של אסד לפתוח בדיאלוג - וזה חוזר ומדבר מלחמה. בדרום הורגת הארטילריה 19 פלסטינים חפים מפשע, וכל תיאוריית ההגנה העצמית לשדרות ולאשקלון נמוגה אל תוך ערפל המלחמה. אבו-מאזן לא רוצה או לא יכול, ותוכנית מדינית חדשה אין במזוודה. בשורה התחתונה, אולמרט בא עם כלום בידיו; אולי רק מתנת ניחומים אישית לנשיא, שספג מפלה פוליטית קשה משלו.

למארח בוש, האבל על הפסדו לדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה, אין ממש ראש לאדון אולמרט. עם כל הכבוד, ההתקוטטות המתמשכת עם הפלסטינים על גבול עזה-שדרות רק מגבירה לו את כאב הראש. המגרנה העיראקית עושה לו את המוות במדבר. הוסיפו את לחץ הדם הגבוה מתוצרת אחמדי-ניג'אד,המצפצף עליו כל הדרך לבושהר, וקבלו נשיא במצב קטטוני. מה הפלא שאין לג'ורג' ראש להציע סטארט-אפ חדש לתהליך המדיני במזרח התיכון?

אחרי טפיחות העידוד ההדדיות על השכם, יחזור הנשיא הרפובליקני אל חיוכי השמחה לאיד של ננסי פלוסי, האשה הראשונה (והדמוקרטית) בראשות בית הנבחרים. ואולמרט? הוא ימשיך לחייך בביטחון של מנצחים, גם אם ידוע ידע שהוא שב רק אל חיבוקו הקר של מבקר המדינה.

החתול והשמנת 

קשה לחבר בין קריאות הצהלה שבקעו מלשכת רה"מ עם צירופו של אביגדור ליברמן לממשלה, למקלחת הקרה ששפך אולמרט על סגנו החדש בישיבת הממשלה השנייה בה השתתף. פריסת משנתו אודות "מודל קפריסין" בכל הנוגע לערביי ישראל ב"סנדיי טלגרף" הלונדוני הייתה כבר יותר מדי בעיני הבוס, שפרק עליו את זעמו. אלה "דעותיו האישיות ולא דעותיי", אמר אולמרט בקול קר להקפיא. "הבהרתי בעבר, ואביגדור יודע את זה: אנחנו בעד שוויון זכויות מלא לערביי מדינת ישראל. כל עוד אני ראש ממשלה, זו תהיה המדיניות. בעניין זה יש בין ליברמן לביני מחלוקת די משמעותית". וכך, לראשונה זה שבועות, מצא עצמו שותף לעמיר פרץ, אשר נפל על ליברמן בחריפות דקה קודם.

אבל, הפלא ופלא, לא חולפים להם אלא רגעים מספר - ושני השותפים הכעוסים מעניקים לליברמן פרס על התנהגות טובה, בדמות

 המפתחות לעוד חמש עמדות כוח: ועדת השרים לענייני חקיקה ואכיפת חוק; ועדת השרים לענייני עלייה, קליטה ותפוצות; הוועדה לתיאום הפעולות בין הממשלה להסתדרות הציונית והסוכנות היהודית; ועדת השרים לענייני בטיחות בדרכים; ולבסוף - ועדת השרים לעניין המאחזים הבלתי מורשים.

אין כנראה שום בעיה עם הוועדה לבטיחות בדרכים, אולם צירוף ליברמן לוועדת המאחזים הבלתי מורשים, בעייתי. האם אולמרט ופרץ אכן מתכוונים לעמוד בהתחייבות לממשל האמריקני ולבוחר ולפנות את המאחזים, כשהם מצרפים לוועדה את אחד מחריפי המתנגדים לדו"ח ששון? עוד יותר מכך הכעיס את הח"כים הערבים צירופו של יו"ר ישראל ביתנו לוועדה לענייני חקיקה ואכיפה. אלה טענו לסתירה חריפה בין משנתו לבין חוק היסוד, המחייב שיוויון מלא בין אזרחי ישראל - בלא הבדל גזע, דת ומין. ושר האסטרטגיה? את תגובתו לא ניתן היה להשיג. "להיפגש", אומרת עוזרתו, "יוכל אולי בעוד שבועיים".