ה"התגעגעתי" שלו עשה לי טוב - וגם רע
בראש שלי התנהל כל הזמן הדיאלוג הנצחי בעד ונגד. שיננתי לעצמי את המנטרה - הפרידה היתה מוצדקת, מפני שעל אף הדברים הטובים, ויש הרבה כאלה, בעצם שום דבר מהנסיבות לא השתנה. אני יודעת שבמלחמה הנצחית הזאת אין מנצחים ואין מפסידים, יש רק אותנו ואת ההחלטות שאנחנו מקבלים, עם תוצאותיהן הבלתי נמנעות
בתקופת המלחמה מצאנו גורת חתולה, בת לא יותר מחודש וחצי, מסתובבת בחצר האחורית שלנו במקום העבודה. נאמר לנו ממקורות יודעי דבר, כי זמנה עלי אדמות עומד להסתיים, מכיוון שלחיות אסור באופן מוחלט להימצא בין כותלי הכלא הזה שלנו.
אחרי מספר ימים מצאתי עצמי נוסעת הביתה עם קופסת קרטון שבתוכה ישבה מבוהלת הגורה. על מנת להבין עד כמה קיצוני הצעד הזה עבורי, אני חייבת להסביר שיש בי אהבת חיות מאוד גבוהה, ברמה האנושית/מוסרית. יחד עם זאת, חתולים הם חיה שאין בי אהבה אליהם כהוא זה. אני אשה של כלבים (אני שומעת מישהו מהקהל קורא "תרתי משמע?").
אני זוכרת שכל הדרך הביתה לא יכולתי שלא לחוש אי נוחות רבה בשל הקונפליקט שהתפתח בתוכי. צד אחד צעק לי בקולי קולות ”מה את חושבת שאת עושה? חתולה? את הרי שונאת חתולים". הצד השני הביט בגורה המבוהלת ולא יכול היה שלא לחוש חמלה ורצון עז לגונן עליה. עם השילוב המנצח הזה הגענו לביתי. קראתי לה פיצ'ולי.
איך משהו שהוא כל כך לא נכון וטוב עבורי, הרגיש כל כך נכון וטוב.
כשהוא סיפר לי לאחר תקופת נתק של חודש וחצי שהוא עומד לעזוב את הבית והליכי הגירושים נכנסו להילוך גבוה, ידעתי בדיוק מה עומד מאחורי השיחה הזאת. יכולתי לראות בדמיוני שואב אבק בעל כוחות מיוחדים, ששואב אותי פנימה בעוצמה בלתי ניתנת לשליטה. אכן כך היה. כמה ימים לאחר אותה שיחה תמימה כביכול, מצאנו עצמנו יושבים על כוס קפה ומדברים. שיחה של המון דמעות ורגשות מעורבים.
כשקמתי ללכת הוא התקרב אליי, נשק לשפתיי ואמר "התגעגעתי קצת".
סובבתי את גבי בכיוון הדלת ואמרתי לו "רק קצת?"
"הרבה", אמר בקול חנוק וחיבק אותי חזק אליו.
יצאתי ולא אמרתי מילה, רק חייכתי חיוך ענק, שהקירות עצרו. לאחר כמה שעות של התחבטויות שלחתי לו הודעה: "גם אני התגעגעתי קצת".
הרגשתי שאנחנו עולים מדרגה, לאט אבל בטוח
בראשי שמעתי כל הזמן את הדיאלוג הנצחי של הטוב והרע. כל הזמן שיננתי את המנטרה - הפרידה היתה מוצדקת, ושעל אף הדברים הטובים, יש הרבה רע, ובעצם שום דבר מאותן נסיבות לא השתנה. בד בבד, שמעתי את הקול ההולך ומתחזק שמשנן שוב ושוב את מילותיו "התגעגעתי".
איך משהו שהוא כל כך לא נכון וטוב עבורי, הרגיש כל כך נכון וטוב.
הימים חלפו, השגרה בינינו חזרה. בהתחלה זה היה מהוסס מעט מצידו, בעוד אני השתדלתי שלא להישאב לתוך הקלחת מהר מדי. הטלפונים חזרו, השיחות אל תוך הלילה, העוצמות שנלוו אליהן. הרגשתי איך אנחנו עולים מדרגה, לאט אבל בטוח. ידעתי, כי בעיקר כך רציתי להאמין, שהפעם זה יהיה שונה, לא כמו בסיבוב הקודם. ידעתי כי הקרקע יותר יציבה ופורייה לבנות עליה מערכת יחסים כנה ואמיתית.
התחלנו לתכנן את הטיול הבא שלנו, יחד, למזרח
טסתי לחו"ל, והוא בא איתי. לא פיזית, אבל ליווה אותי את כל חמשת הימים ששהיתי באמסטרדם, בטלפונים והודעות. מעולם לא הרגשתי קרובה יותר אליו, על אף המרחק הרב בינינו. כמה ימים אחרי חזרתי לארץ, הוא טס לחו"ל מטעם העבודה. צחקנו על האפשרות שניפגש שם כשאסיים את החופשה שלי ואצטרף אליו. כל שיחת טלפון, כשהוא היה בחו"ל ואני בארץ, כללה את המשפט "את היית אוהבת את זה". הוא שיתף אותו בחוויותיו כאילו הייתי שם איתו. כשחזר לארץ, התחלנו לתכנן את הטיול הבא שלנו, יחד, למזרח הרחוק. צחקנו והיינו רציניים. הייתי מאושרת ומאוהבת.
השבועות חלפו, ושוב הכל התהפך. האופוריה התפוגגה, והתחלתי לראות את המציאות שהונחה למולי. על אף הרצון לסיים דברים, דבר לא הסתיים, ולמעשה פרק ב' לא עומד כרגע על הפרק. המלחמה שלו בבתי משפט ובבית המשיכה במלוא עוצמתה, והרגשתי שאני נמצאת שוב באותה משבצת שקרעה אותי מספר חודשים קודם לכן. אותה משבצת בה רציתי ללכת משם ולא להביט לאחור, על אף הרצון להישאר ולחבק אותו חזק. אותה משבצת שאמרה לי כי כרגע אין בינינו עתיד, אבל הרגשתי אותו זורם בעורקיי. בפעם השניה, ידעתי מה עליי לעשות. ידעתי וכאבתי.
איך משהו שהוא כל כך נכון וטוב עבורי, הרגיש כל כך לא נכון ורע.
באותו זמן, חודשיים וחצי אחרי שאספתי אל ביתי את גורת החתולה בקופסת קרטון, מצאתי לה בית חם. במשך כל התקופה ידעתי שאין מדובר בחתונה קתולית בינינו, שסיפור אהבה מנצח לא יצמח כאן. הייתי מסורה לה, נתתי לה כל מה שהיתה צריכה, מכל הבחינות. אבל הסוף היה שם כל הזמן. בררתי את האנשים שהתקשרו בהמשך למודעה שפרסמתי. מי שלא נשמע לי, מיד סירבתי בתירוצים שונים. על אף שלא אהבתי אותה, נקשרתי, דאגתי, רציתי את הטוב ביותר בשבילה. כל דבר פחות מזה השאיר אותה אצלי בבית.
ביום שהבאתי את פיצ'ולי לביתה החדש ציידתי אותה ואת בעליה החדשים בכל מה שרק ניתן: אוכל לחודשיים, במיוחד כזה שהיא אהבה, משחקים, כלוב לנשיאתה לרופא או לנסיעות ברכב וכלים חדשים לאוכל ושתיה. כל הנסיעה לבית החדש שלה בכיתי כמו ילדה קטנה, בקושי ראיתי את הכביש. היממה אותי התחושה הזאת, של הכאב הנוראי שמפלח בתוכי, העצב העצום, הדמעות שלא פסקו לרגע והרצון העז לסובב את ההגה ולחזור הביתה.
איך משהו שהוא כל כך נכון וטוב עבורי, הרגיש כל כך לא נכון ורע.
אני רוצה לומר שהפעם זה סופי
ריש ואני יצרנו עוד דף בספר ההיסטוריה שלי, דף מלא כתמים ודמעות. דף שרציתי מאוד להעביר ולפתוח דף חדש במקומו. אני רוצה לומר שהפעם זה סופי, אבל אני יודעת שאסור לצאת בהצהרות מפוצצות שאחר כך אתחרט עליהן. אני יודעת שבמלחמה הנצחית הזאת אין מנצחים ואין מפסידים, יש רק אותנו ואת ההחלטות שאנחנו מקבלים בזמן אמת, עם תוצאותיהן הבלתי נמנעות.
