שיעור רביעי: הסוציאליזם הדמוקרטי בסקנדינביה

אצל הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים אידיאולוגיה איננה מילה גסה. יעדם מוגדר עד היום כיצירת חברה שוויונית, או כפי שאומר מסמך העקרונות המחייב של הסוציאל-דמוקרטים השבדים מ-2001 - חברה ללא מנצלים וללא מנוצלים וללא הבדלי מעמדות. 

את הדרך ואת התיאוריה התוו כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת נילס קרלבי וארנסט ויגפורס. קרלבי, שנפטר בשנת 1926 והוא בן 34, עיצב את הדרך שבה הלכה הסוציאל-דמוקרטיה בסקנדינביה. היא איננה כוללת התערבות בתהליכי השוק וקביעת מחירי רוב המוצרים, או תכנון מרכזי של כל פרט ופרט בהתנהלות הכלכלה, אלא יצירת מנגנוני חלוקה מחדש של העושר והכוח הכלכלי.

המנגנונים הללו הם: איגודים מקצועיים והסכמים קיבוציים, המשנים באופן מהותי את יחסי הכוחות בין ההנהלה ובין העובדים; בעלות קולקטיבית על רוב ההון, המבטיחה חלוקה שוויונית של אותו חלק בהכנסות הייצור המשולם כרווח; וחלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, שירותים ציבוריים ותשלומי העברה, היוצרים שוויון בין מי שעובד ומי שאינו יכול לעבוד, ובין משפחות עם ילדים וללא ילדים.

בדרך זו אמורה החברה לעבור "דמוקרטיזציה מלאה", הווה אומר שוויון שאינו מתמצה בזכויות הפוליטיות והמשפטיות הפורמליות, אלא מקיף גם את הזכויות הכלכליות והתרבותיות.

מהפכה בת שלושה שלבים

ההצלחה הפוליטית של הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים נבעה משילוב בין מטרות רדיקליות, ויצירתיות בתחום האמצעים הכלכליים והטקטיקות הפוליטיות שהופעלו לשם הגשמתן. הסוציאל-דמוקרטים השבדים, הנורבגים, הדנים והפינים הצליחו, החל מראשית המאה ה-20, ליצור בסיס כוח פוליטי שהוגדר על-ידם כ"ברית המעמדות המנוצלים". ברית זו כללה את הפועלים העירוניים והחקלאיים, איכרים זעירים ועצמאיים קטנים.

היכולת ליצור ולקיים בסיס כוח זה בעשורים שלפני מלחמת העולם השנייה, הינה אחת מנקודות היתרון העיקריות של הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים על-פני "אם כל המפלגות הסוציאליסטיות" - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. יתרון נוסף הוא שיתוף הפעולה הפורה שלהם עם מפלגות השמאל הרדיקלי הקומוניסטיות.

למהפכה שחוללו הסוציאל-דמוקרטים בסקנדינביה היו שלושה שלבים, שהתחוללו פחות או יותר במקביל בכל ארצות סקנדינביה:

שלב א: השגת דמוקרטיה פוליטית מלאה, במהלך מלחמת העולם הראשונה או בסופה, תוך שימוש באיום במהפכה מצד אחד, ונכונות לשתף פעולה עם הכוחות

 הליברליים מצד שני. לאחר שלב זה נמנעו הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים מהקמת קואליציות עם המפלגות הבורגניות והתרכזו בבניית כוחם הפוליטי.

שלב ב: על רקע המשבר הכלכלי העולמי בראשית שנות השלושים, הושג רוב פרלמנטרי של השמאל בשבדיה ובנורבגיה וכמעט רוב בדנמרק. ממשלות בראשות הסוציאל-דמוקרטים יצרו קואליציות עם המפלגות הבורגניות השמאליות ביותר במפה הפוליטית המקומית, והנהיגו מדיניות כלכלית מרחיבה לצורך יציאה מהמשבר הכלכלי. במקביל, מוסד מעמדם הדומיננטי של האיגודים המקצועיים והוחל ביצירת רשת ביטחון סוציאלי.

שלב ג: עם תום מלחמת העולם השנייה, הושג שלטון של השמאל ורוב פרלמנטרי יציב במהלך מרבית שנות הארבעים והחמישים. התהליכים בשנים אלו כללו את ביסוס כוחם של האיגודים המקצועיים ושליטתם בשוק העבודה המקומי, צבירה מסיבית של הון בידי גופים ציבוריים (קרנות פנסיה, גופים קואופרטיביים שונים ועוד), והקמת מדינת רווחה אוניברסלית בעלת יעדי יצירת שווין ולא רק קיום רשת ביטחון סוציאלי.

בשנות השבעים והשמונים התלווה לכך גם תהליך ה"דמוקרטיה התעשייתית", שהבטיח שותפות עובדים בניהול מקומות עבודתם. במקביל, המפלגות הבורגניות השמאליות בסקנדינביה אימצו בהדרגה את עיקריו של המודל הסקנדינבי. כתוצאה מכך נוצר מצב פוליטי שבו בכל רגע נתון 60-70% מחברי הפרלמנט בארצות סקנדינביה תומכים במודל החברתי-כלכלי. גם ממשלות מרכז-ימין, דוגמת ממשלת שבדיה החדשה או הממשלה הנורבגית הישנה שהוחלפה לאחרונה על-ידי ממשלת שמאל, לא פעלו לפירוקו.

תכירו, המודל הסקנדינבי

האיגודים המקצועיים וגופים פיננסים בעלי אופי קולקטיביסטי הם הגורם המרכזי בכלכלתן של הארצות הסקנדינביות. גופים אלו מכתיבים את מבנה שוק העבודה ואת השימושים הנעשים ברווחי החברות. כך למשל בשבדיה, דנמרק ופינלנד 80% מהעובדים השכירים חברים באיגודים המקצועיים, ובנורבגיה 60% מהשכירים.

האיגודים המקצועיים מכתיבים את השכר ותנאי ההעסקה במשקיהן של ארבע ארצות אלו מתוקף סמכויות שחלקן ייחודיות להן. לצד הזכות הרגילה לשביתה על רקע שכר ותנאי עבודה, לאיגודים המקצועיים יש זכות "להחרים" מקומות עבודה לא מאוגדים שאינם מספקים לעובדיהם תנאים דומים לאלו של המקומות המאוגדים. כלומר, למנוע באופן סלקטיבי אספקת שירותים לעסקים אלה. כתוצאה מכך, הסכמי השכר הקיבוציים חלים בפועל על כלל השכירים.

לאיגודים המקצועיים יש נגישות מלאה, מתוקף החוק, לכל המידע הניהולי במקומות עבודתם. כמו-כן, מתוקף חוק החברות לעובדים המאוגדים יש נציגות בדירקטוריונים של מקומות עבודתם. בשבדיה, נורבגיה ודנמרק החוק מחייב שנציגי העובדים יהוו כשליש מחברי הדירקטוריון. בפינלנד "מסתפקים" רק ב-20%.

הדירקטורים מטעם העובדים אינם רשאים להצביע בישיבות ההנהלה העוסקות בהסכם הקיבוצי, אבל מלבד מגבלה זו סמכויותיהם זהות לאלו של הדירקטורים מטעם הבעלים. כלומר, הם זכאים להצביע על החלטות בעלות חשיבות עקיפה רבה לעובדים דוגמת תוכניות השקעה, החלטות לגבי חלוקת רווחים, מינוי מנהלים בכל הדרגים, רכישת חברות אחרות ועוד.

שכר מינימום השקול ל-6,000 שקל ברוטו בחודש

כתוצאה ממשקלם של האיגודים המקצועיים בשוק העבודה הסקנדינבי אין בארצות אלו עבודות דחק בתעשייה, ותופעת השכר הנמוך בענפי השירותים האופיינית לישראל ולמרבית מדינות המערב אינה קיימת. בשנת 2004 היה שכר המינימום בשבדיה 1,750 אירו ברוטו לחודש. במונחיה של כלכלת ישראל, השכר הזה שקול לשכר מינימום של למעלה מ-6,000 שקל. שכרם הממוצע של 4,000 המנהלים הבכירים ביותר בשבדיה היה בשנת 2004 רק פי חמש משכר המינימום.

במקביל, השליטה הציבורית בהון מתבצעת בעיקר באמצעות הפנסיה הצוברת החלה על כלל שוק העבודה, הן מתוקף החוק והן מתוקף הסכמים קיבוציים. הודות לכך צברו קרנות הפנסיה הסקנדינביות הון רב. הון נוסף נצבר בידי חברות ביטוח הדדי, קרנות השביתה של האיגודים המקצועיים - ובנורבגיה גם קרנות רווחי

 חברת הנפט הממלכתיות, שהוגדרו לאחרונה כקרנות רזרבה לתשלום הפנסיה הממלכתית. למעלה ממחצית ההון בשבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד נמצא בידי קרנות פנסיה ממלכתיות, קרנות פנסיה של האיגודים המקצועיים, חברות הביטוח ההדדי של האיגודים וקרנות שביתה.

רווחי ההון של הקרנות הללו משמשים לשמירה על ערך הפנסיה של חבריהן. 100% מאוכלוסיית שבדיה מכוסה על-ידי קרנות הפנסיה הממלכתיות, ולמעלה מ-80% מהשכירים מכוסים גם על-ידי קרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים. לקרנות הפנסיה הממלכתיות קוד אתי מחייב, האוסר עליהן להשקיע בחברות המפרות את אמנות ארגון העבודה העולמי ואמנות בינלאומית הנוגעות לאיכות הסביבה. לקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים מדיניות דומה המובטחת על-ידי הרכב הדירקטוריון.

חברת הביטוח ההדדי "פולקסם", השייכת לפדרציית האיגודים המקצועיים של ה"צווארון הכחול", דוגלת במדיניות השקעות בררנית עוד יותר. במסגרתה, בנוסף לכיבוד האמנות הבינלאומיות ניתנת עדיפות להשקעה בחברות בעלות אופי קואופרטיבי. חברת ביטוח הדדי זו מבצעת את ביטוחי החיים וביטוחי החובה של חברי האיגודים המקצועיים, כל רווחיה מוקדשים להורדת פרמיית הביטוח והונה נאמד בכ-16 מיליארד אירו.  

מדיניות רווחה לכלל האוכלוסייה

במובנה הצר, דהיינו מסים ותשלומי העברה, מדינת הרווחה אמורה להשלים את המנגנונים מקדמי השוויון בשוקי העבודה, ההון והדיור. לכן תשלומי המעסיק מהווים רכיב משמעותי בהכנסות ממסים בשבדיה ופינלנד. נטל המס עולה כמובן עם הגידול בשכר, אבל מאחר והברוטו של משכורות עובדי הצווארון הלבן הבכירים ועובדי הצווארון הכחול שווה למדי, אין צורך במיסוי חריג על עובדים בכירים לצורך מימון מדינת הרווחה.

כמה דוגמאות למדיניות הרווחה של שבדיה: קצבת הילדים עומדת על כ-110 אירו לחודש לילד. הקצבה מוכפלת עבור הילדים הרביעי והחמישי ועבור ילדים במשפחות חד-הוריות; שירותי החינוך והבריאות, הניתנים בחינם או תמורת השתתפות עצמית קטנה ביותר לכלל האוכלוסייה, כוללים חינוך מגיל שנה ועד סוף אוניברסיטה, ביטוח בריאות כולל וטיפולי שיניים חינם לילדים וצעירים מתחת לגיל 20 ולמקבלי השלמת הכנסה. היתר משלמים 20-40% מעלות טיפול השניים; מחיר המגורים בבתי האבות מכוסה באופן מלא על-ידי הפנסיה; פנסיית המינימום, הכוללת סיוע בשכר הדירה, עומדת על 4,000 שקל נטו לפחות לחודש במונחי ישראל. שיעורי תשלומי ההעברה ורמת השירותים הציבוריים בנורבגיה, דנמרק ופינלנד דומים.

גם הדיור הציבורי, שעבר הפרטה במרבית המדינות המתועשות ובמיוחד בישראל, נותר בארצות סקנדינביה תחת רגולציה כבדה. כ-20% מסך הדירות והבתים בארצות סקנדינביה, מהם למעלה ממחצית הדירות להשכרה, מצויים בבעלות ציבורית ומושכרים במחירי עלות. רמת האחזקה של דירות אלו גבוהה ביותר, וגם יתר הדירות להשכרה נתונות תחת פיקוח פרטני. כמעט כל יתרת הדירות שאינן בתים צמודי קרקע מצויה בבעלות קואופרטיבית. אגב, הקואופרטיבים מקיימים מדיניות שימוש בחלק מדמי החבר לצורך מטרות חברתיות, דוגמת סיוע לפיתרון מצוקות דיור בעולם השלישי. 

אלופי העולם בשוויון למרחקים ארוכים

שבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד נמנות על עשר המדינות השוויוניות ביותר בעולם מבחינת חלוקת ההכנסה הפנויה. אם בודקים את חלוקת ההכנסה הכוללת, כלומר הזכאות לשירותים בשווה כסף, שירותים ציבוריים והשקעה כללית, הארצות הללו הן כנראה המדינות השוויוניות ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת.

בראשית שנות השמונים הגיעה השוויוניות בסקנדינביה לשיאה. בשנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים חלה בה ירידה קלה, ומאז שנת 2000 יש בשבדיה, וכנראה גם בפינלנד, מגמה ברורה של עלייה בשוויוניות. השמירה על שיעורי שוויוניות גבוהים מתקיימת למרות שמאז שנות השבעית הפכו ארצות סקנדינביה, ובעיקר שבדיה, למדינות הגירה מובהקות. לשם השוואה: כדי שישראל תתקרב לרמת השוויוניות הסקנדינבית יש צורך בהעברה של כמעט 60 מיליארד שקל בשנה מהעשירונים העליונים לתחתונים.

אבל המודל הסקנדינבי אינו תוצר של מזג האוויר או "הגנים הנורבגיים", אלא של מאבק פוליטי ואידיאולוגי ארוך שנים. דמוקרטי אך נחוש, המאבק הזה יצר את הדבר הקרוב ביותר כיום לחברת מופת. רק תנועה פוליטית ישראלית סוציאל-דמוקרטית, בעלת מחויבות ערכית שאינה נופלת מזו של הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים, תוכל להתחיל ולקרב את ישראל לאידיאל הזה.

ד"ר עמי וטורי, חבר בוועד המנהל של המכללה החברתית-כלכלית ומנחה הקורס הקורס "כלכלה שיוויונית - יש חיה כזאת!". המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "חברה"

רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

• "כלכלה סוציאל-דמוקרטית: מאפיינים מקדמי-שוויון" / מסמך רקע מאת ד"ר עמי וטורי שפרסם מרכז "אדוה"
  

• אתר באנגלית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית
• תוכנית הקורס "כלכלה שוויונית - יש חיה כזאת!" של המכללה החברתית-כלכלית
  

• המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.